לקראת התוכנית המדינית שראש הממשלה עומד להגיש לנשיא ארה"ב מופעלים עליו לחצים רבים, בין היתר על-ידי התקשורת העוינת, וכבר יש סימנים ש"נתניהו החדש" אינו שונה הרבה מנתניהו הישן. לא שכחנו, כיצד נסע לארה"ב אחרי מהומות מנהרת הכותל שבהן נרצחו 16 חיילים ואחרי תהליך של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", חיבק את ידו של הגנגסטר ערפאת בין שתי ידיו וכינה את הרוצח במילים "ידידי ושותפי".
וזכורה נסיעה נוספת אל נשיא ארה"ב, לוועידת וויי, שבה התקפל והפקיר לאויב 13% מאדמת יהודה ושומרון. לפני הנסיעה ובעת שהותו שם הזהירו אותו נאמני א"י מפני התוצאות של השלמת פשע אוסלו על-ידי נסיגה נוספת, אבל הוא היה בטוח שלימין אין ברירה אחרת זולתו, ופשוט התעלם. מבחינת ההיגיון הצרוף הוא צדק, אבל החיים אינם מתמטיקה. אנשים נבגדים, מאוכזבים ומרי-נפש לא תמיד מגיבים בדרך רציונלית. נתניהו שב מארה"ב עם הוויתורים, הופל על-ידי הימין בניגוד לכל היגיון והושלך לאופוזיציה ל-10 שנים.
לבנימין נתניהו נתונים אידיאליים להנהיג את העם. הוא ברוך-כישרון, משכיל, חכם, נואם מחונן, בעל קסם אישי ורקורד צבאי יוקרתי, ואף קיבל בבית חינוך לאומי מעולה שמעטים זוכים לו. בעייתו היא - ולדעה הזאת שותפים כל המשקיפים - היעדר כוח עמידה פנימי, עמוד שידרה. והואיל ונקודת התורפה הזאת ידועה לשמאל הישראלי המובס, לערבים וגם לארצות הברית - הופעל נגדו, למן רגע כניסתו לתפקידו, מכבש לחצים של איומים ופיתויים חליפות, החל מן הבית הלבן וכלה בתקשורת הישראלית העוינת והמגוייסת ל"שתי המדינות".
חוד החנית במתקפת האיומים והפיתויים הוא בן כספית ממעריב, שכתיבתו היא תמהיל עשוי בכישרון של דיווח עובדתי, מסקנות והיקשים מכוח הגיונו של הכותב ו-wishful thinking, ביטוי שקשה לתרגם ומשמעותו - מה שהוא מקווה שיהיה, ובעברית עממית מה "שהיה מת שיהיה". הקורא מתקשה להבדיל, היכן מסתיים הדיווח העובדתי והיכן מתחילים ההיקשים והפנטזיות.
בכתבה ארוכה במעריב מיום 24.4, תחת הכותרת "צומת ביבי", כותב כספית: "על השיחות הסגורות עם אנשים כמו שמעון פרס, אהוד ברק, בכירים אמריקנים וצרור אינטימי של מקורבים. זה נתניהו שמדבר לאט, משתמש במונחים שהימין מחק לפני עידנים, מדבר על ההזדמנות החד-פעמית לעשות שלום, משוכנע ומשכנע שהוא, רק הוא יכול להיות האיש שיפרוץ את החומה, שיכבוש את ההר, שיביא שלום וביטחון לישראל. נתניהו, בשיחות האלה, נשמע כמי שמבין שהעולם השתנה, שאמריקה של אובמה היא לא האמריקה שעל ברכיה גדל לפני 20 או 30 שנה. הוא חושש בפורומים האלה מהתנגשות חזיתית קשה עם הממשל החדש והוא יודע ברגעים המזוקקים האלה, שישראל לא תוכל להתמודד לבדה עם האיום האירני ושההתמודדות הזו חשובה יותר לקיום היהודי בארץ מהגבעות ביהודה ושומרון".
נותר לקורא לנחש, האם הדברים האחרונים האלה הם הניסוח של בן כספית או כך מדבר באמת הנתניהו שבן כספית אוהב, ועד כמה אוהב, קיראו: "הנתניהו הזה מקסים את שומעיו ומפיח תקווה בלב בעלי בריתו החדשים. פרס, למשל, מאוהב. בשיחות סגורות אומר פרס על נתניהו שיש לו את זה. שהוא התגבר, נרגע, ומסוגל לעשות דברים".
ואכן, קוראים ושומעים מהרבה מקורות, לא רק מבן כספית, ש"פרס רוכב שוב", ואם לא פרח מספיק אצל אולמרט, אצל נתניהו יש לו עדנה עוד יותר גדולה. אומרים שנתניהו נועץ עימו שעות. והואיל ומפרס לא יכול לצאת שום דבר טוב לעם ישראל, חזקה על "הדברים" שהוא מייחס לנתניהו שהם מבשרי רעות. בממשלה ב' שהוא הקים לעצמו במשכן נשיאי ישראל ביקר לאחרונה ראש ממשלת צ'כיה, מירל טופולנק. בדרך המופקרת של לקיחת החוק בידיו האופיינית לו, הושיט פרס לאורח עותק של "היוזמה הערבית". תארו לכם, נשיא ישראל כתועמלן של מסמך הכורה קבר למדינתו!
אשר לנסיעה הגורלית לאמריקה, מתברר שנתניהו שולח את פרס לפניו, כביכול לייצגו בוועידת איפא"ק, אך לאמיתו של דבר כדי להיפגש עם אובמה וללחוש לו סוד גלוי, שנתניהו מקבל את הקו המדיני שלו (קול ישראל, 29.4.09). סביר להניח שנתניהו שולח את פרס, שאמינותו כתבוסתן היא למעלה מכל ספק, להרגיע את אובמה ולהבטיחו, שנתניהו יילך בתלם שתי המדינות, אך חייב להסוות את קבלת הדין מאחורי התניות מחוכמות ומשחקי מילים, כדי לשמור על הקואליציה שלו. זה כנראה הפשר לידידות המופלאה הפורחת בין נתניהו לפרס, ואם כן, בן כספית אינו מפנטז, אלא מביא לנו אמת לאמיתה, בסכמו כך:
"בסוף, וזה ודאי לחלוטין,יכיר בפה מלא בעקרון שתי המדינות. אין מוצא אחר, והוא גם אומר ומודה בזה. בפורומים סגורים מאוד הצהיר כמה פעמים ש'לא רצה לבזבז את שתי המדינות על ציפי לבני', ומתכוון לתת את זה לאובמה. העניין הוא שעד שזה יקרה הוא צריך לשלם מס שפתיים, להרגיע את שותפיו מימין. לכן הוא מייצר את הדרמה הטלנובלית סביב התעקשות על הכרה בישראל כמדינת העם היהודי".
דבר שליחותו הנ"ל של פרס מטעם נתניהו נרמז על-ידי אמנון לורד כבר כשבועיים לפני כן (מקור ראשון, 17.4.09). לולא הורגלנו לקרוא תדיר את מחשבותיו של נתניהו אצל לורד, יכולנו לחשוב שלורד ניחן בהשראה נבואית. הנה:
"נראה שמה שאנחנו קוראים בזמן האחרון בעיתונים לגבי עימות אפשרי בין נתניהו לאובמה הוא יותר בגדר של גישושים ולוחמה פסיכולוגית מצד הממשל, כמו שעושים שני מתאגרפים לפני הקרב ביניהם. אלא שבמקרה הזה לא יכול להיות נוק-אאוט. נתניהו יעשה טוב אם ישגר לוושינגטון מדינאי לשעבר, המזוהה דווקא עם ממשלות השמאל, אבל כזה הרואה את המצב המדיני העכשווי עין בעין עם ראש הממשלה, כדי שיבהיר את עמדת הממשלה החדשה בנושא הכרה מראש במדינה פלשתינית ותהליך אנאפוליס. לא יזיק גם לקפוץ לרבת עמון לתיאום הדוק".
"המדינאי המזוהה עם השמאל" יכול להיות רק פרס, ואם הוא ונתניהו "רואים עין בעין", נחשו מי גייר את מי: נתניהו את פרס, או להפך...
אשר למלך ירדן, גם כאן פגע אמנון לורד בול. לפי ג'רוזלם פוסט (25.4.09) שיגר נתניהו אל המלך מסר באמצעות שליח אישי, ודבריו נתקבלו בצהלות שמחה ממש, כדלהלן: "הוא שלח מסר שהוא מחוייב לשלום עם הערבים. כל המילים ששמעתי היו המילים הנכונות".
שאלו את המלך, האם נתניהו היה מוכן לדון על הקמת מדינה פלשתינית, והוא השיב שהמסר היה "כולו חיובי", אך הוא, המלך, אינו רוצה להביך את נתניהו...
נסכם: אם פרס מאושר ועבדאללה הירדני מלקק את השפתיים, יש לעם היהודי סיבה טובה לחשוש לגורל מולדתו.
גם הדיבורים שנתניהו וליברמן לא רק מסכימים, כ"א מזמינים - את מה שהם קוראים "תוכנית שלום אזורית", כמו גם הסכמת ישראל, שניתנה כנראה על-ידי ליברמן, להשתתף בוועידה בינלאומית במוסקבה - מדאיגים מאוד. כשישראל הייתה קטנה וחלשה ועדיין מנתה מיליון וחצי או שני מיליון תושבים, היא ידעה לעמוד על רגליה מול כל העולם ולהתעקש על "מו"מ ישיר" בלבד! ומדוע? מפני שבכל הסדר או אירוע אזורי או בינלאומי אנחנו תמיד עומדים לבדנו מול הרבים - מול ישמעאל השוחר לטרף ומול עשיו שתמיד ינסה להיבנות על חשבוננו. איך להסביר, שדווקא לאחר שהגענו בלי עין הרע לכשישה מיליון, חזקים צבאית וכלכלית כפי שלא היינו מעולם, אנחנו נכנעים ומתמסרים לאינוס קבוצתי?!
מבשרת רעות היא גם הידיעה, שנתניהו מתכוון למנות למשרת השגריר בוושינגטון את הדר. מיכאל אורן ממרכז שלם, כעת מרצה באוניברסיטת ג'ורג'טאון בארה"ב. בהרצאה באוניברסיטה זאת התבטא האיש, לא פחות ולא יותר: "אולי אני אחרון המצדדים בפעולה חד-צדדית. הדבר היחידי העשוי להציל את ישראל כמדינה יהודית הוא נסיגה חד-צדדית מן הגדה המערבית... ופינוי רוב ההתנחלויות. ובינתיים נחכה להנהגה פלשתינית חדשה".
אורן הוסיף, שהוא תמך גם בהינתקות מן הרצועה. אם אכן זו בחירתו של נתניהו לא נותר אלא לשאול, מדוע מנע את כניסת קדימה לממשלתו. מה יש בפרס, בעבדאללה המלך ובמיכאל אורן, שאין בציפי לבני?
נסיים בכל זאת בידיעה מעודדת יותר. ראש ממשלת צ'כיה, טופולנק, היו"ר התורני של האיחוד האירופי, שוחח כמובן גם עם ראש הממשלה, וכשהאיש טען באוזני נתניהו שהבנייה ביישובי יו"ש "עלולה למנוע הקמת מדינה פלשתינית", השיב לו נתניהו: "אם הישראלים אינם יכולים לבנות בגדה המערבית, ראוי שלא ירשו זאת גם לערבים". והוסיף: "אין לי תוכניות לבנות התנחלויות חדשות, אבל אם מישהו רוצה לבנות בית חדש (ביישוב קיים) אינני חושב שזו בעיה". בשיחה הוא כינה את יהודה ושומרון "טריטוריה במחלוקת", שעליה יש עדיין לשאת ולתת.
זה הזמן לשרים ולח"כים מן הימין, בתוך הליכוד ומחוצה לו, אישים כיעלון, אדלשטיין, בגין, לנדאו, כץ, כחלון, סער, ארדן ורבים רבים אחרים, להפעיל את השפעתם כדי לאזן את הלחצים העצומים המופעלים על נתניהו משמאל. גם ארגוני הימין חייבים להרים עכשיו קמפיין שימחיש לנתניהו את עוצמת התגובה הצפויה לו, אם חלילה ישוב מאמריקה כפי ששב פעמיים בקדנציה הקודמת שלו - עם תוצאות הרסניות לעם ולארץ, וגם לקריירה האישית שלו.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
