(שמות כג): [יד] שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: מְצַוָה התורה וממשיכה לפרט: [טו] אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמר שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא- יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: [טז] וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה:
שלושה חגים שהם במעמד שווה מבחינת מצוות העליה לרגל והחגיגה, אבל שונים בתכניהם ובמסר החינוכי של כל אחד מהם.
חג המצות-פסח, עניינו היציאה מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה; חמישים יום אחר כך חג הקציר/ביכורים/שבועות, שאין לו איפיון מיוחד ועניינו הוא קבלה מחודשת ופנימית יותר של התורה שניתנה בו ביום.
על חג האסיף/סוכות, דיברנו ברשימה הקודמת אבל לא הזכרנו כי הוא בא [מג] לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: (ויקרא כג)
והסוכות היו של: 'ענני כבוד, לשון רש"י. והוא הנכון בעיני על דרך הפשט, כי צוה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עמהם להפליא, ששִכֵּן אותם בענני כבודו כסוכה' (רמב"ן).
אז הפסח נחוג לזכר היציאה מעבדות לחרות אבל עניינו הוא יציאה לחרות מחודשת ופנימית יותר בכל שנה.
שבועות נחוג לזכר קבלת התורה ועניינו הוא קבלה מחודשת ופנימית של התורה בכל שנה מחדש.
חג הסוכות לזכר ענני הכבוד המיוצגים ע"י סכך הסוכה, ועניינו הוא העמקת הביטחון בה' מעבר ליכולת התפיסה השכלית; שעל כן יוצאים מן המרחב המוגן של הבית ומתגוררים בסוכה של זרדים.
שמחת תורה הוא "רגל לעצמו" ואינו קרוי על שם חג הסוכות, היכן הוא משתלב במסרים החינוכיים של החגים/רְגָלים?
עצרת למקורבים בלבד
ברשימה הקודמת ראינו כי חג הסוכות נמשך שִׁבְעַת יָמִים, והנה "נוסף" לו היום השמיני; (במדבר כט): [לה] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבדָה לֹא תַעֲשׂוּ: אלא שיום זה כאמור, הוא חג לעצמו ואינו חלק מחג הסוכות; אפשר לחזור הביתה והסוכה נהיית מיותרת. בימינו קוראים לחג זה "שמחת תורה"; זהו החג היחיד שהשמחה היא חלק משמו המקובל, מעניין למה.
בכל חג קוראים בתורה קטע בו מוזכר אותו חג וגם כאשר החג חל בשבת, ממתינים עם פרשת השבוע עד לאחר החג; שמחת תורה הוא החג היחיד בו קוראים בתורה פרשה שלמה לפי סדר הפרשות - את פרשת "וזאת הברכה" החותמת את התורה. את אותה פרשה קוראים גם כאשר, כמו ברוב השנים, החג יוצא ביום חול - למרות שלא נזכר בה עניין החג בו היא נקראת.
מה הקשר בין פרשת "וזאת הברכה" לבין שמחת תורה, ומה פשר השמחה המיוחדת בחג זה יותר מבכל חג אחר?
כאשר הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, המטרה היתה: תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה: (שמות ג, יב); כלומר קבלת התורה.
(תורת שמואל תרל"ב, רמ"ח): ואם לא היו חוטאים היה די להם בעשרת הדברות כי הבירור [של הטוב מהרע] היה [נעשה] באופן אחר [מכפי שהוא כעת, לאחר החטא]; אבל עכשיו שחטאו ונצרך להיות ריבוי הבירורים ובגשמיות דוקא, לכן ניתן להם ריבוי תורה [מפני] שעיקר הבירור הוא ע"י [עיסוק ב]תורה.
עשינו את העגל ארבעים יום לאחר מתן תורה ובכך התברר כי לא הפנמנו לא את החרות ולא את קבלת התורה; לכן השמחה בחג השבועות היא מוגבלת יחסית, כי התורה לא נקלטה אצלנו בפנימיות. כאן החל תהליך של תיקון והפנמה המסתיים בשמחת תורה; (...) ולכן עושים שמחת תורה דוקא אחר לוחות אחרונות ולא אחר לוחות הראשונות להיות שגבהה מעלתם ממעלת הלוחות הראשונות שנשתברו בחטא העגל.
מיקצה שיפורים
(...) ושמחת תורה הוא לִגְמָרָהּ של תורה שהוא מדריגה דלעתיד לבוא, שהוא ע"י לוחות אחרונות דוקא, לכן עושים אז שמחת תורה.
לאחר מתן תורה, קודם חטא העגל, כל ישראל היו במדרגה של צדיקים בפועל; מדרגה בה העניין הוא להתעלות בקדושה בלא צורך להתמודד עם השלילה כי אין מתפתים לאחוז במה שמושלל. במדרגה זו, די היה להם בקיום עשרת הדברות הכתובות על הלוחות - שהיו מעשה ידי ה' - כדי לשמור ולהעמיק הדבקות בבורא יתברך.
כאשר חטאו בעגל, נפלו ממדרגה זו ושבירת הלוחות ביטאה היטב את השבר הנורא שנקלעו אליו; במהלך עניינים טבעי לא הייתה להם שום תקנה, אבל תפילותיו של משה רבנו בשובו להר סיני ושהייתו שם ארבעים יום נוספים פתחו פתח לתיקון המצב, פתח של תשובה.
בעגל חטאו כי הלכו אחר נטיות לבם והבנתם השכלית; בדרך זו יכול אדם לעבוד את ה' ברמה שתמיד תהיה מוגבלת ע"י שכלו ונטיותיו הטבעיות ולעולם לא יוכל לפרוץ את המסגרת של עצמו. ברמה זו גם, כאמור, אין תיקון אם נכשלו בחטא.
כדי לתקן צריכים לחרוג מן המסגרת, וזהו התהליך שאותו אנו חווים מדי שנה כאשר החגים השונים משמשים מעין אבני דרך להתקדמות שלנו עד לשיא הקשר עם הבורא יתברך בשמחת תורה.
בפעם השלישית עלה משה להר בראש חודש אלול ושהה שם ארבעים יום עד יום הכיפורים. כשירד מן ההר, הביא אתו לוחות חדשים שסיתת במו ידיו ועליהם כתב ה' יתברך את עשרת הדברות עם תוספת: וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ה' ט"ז). שלא הייתה כתובה בלוחות הראשונים. כי כל עוד האדם פועל בתוך המסגרת של הכוחות הגלויים כפי שיוצגו ע"י הלוחות הראשונים, לא ניתן לזכות לטובה האמיתית; לכך יש צורך לחרוג מן המסגרת כדלהלן.
הפיסגה כנקודת מוצא להמשך
כל חטא מבטא (ויוצר) שני פגמים בנפש החוטא; הפגם היסודי והכללי הנו מרידה במי שציווה את המצווה שעברו עליה, ופגם זה משותף לכל חטא ועוון; ופגם נוסף הנו הפגם באותו חלק בנפש השייך למצווה המסויימת שעברו עליה.
בראש השנה, כפי שראינו ברשימה לכבודו, מקבלים מחדש את מלכות ה' עלינו ובכך מתקנים את הפגם הראשון והכללי; מהלך כזה בנפש מחייב חריגה אל מעבר למסגרת המודע, כפי שראינו באותה רשימה. ועדיין נותר לתקן את הפגמים הפרטיים של כל מצווה בה נכשלנו.
ביום הכיפורים אנו מתוודים ומכים "על חטא" תוך פירוט המעשים השליליים שנכשלנו בהם והחלטה שלא להיכשל שוב. בכך אנו זוכים לקיום ההבטחה: [ל] כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכּל חַטּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ: (ויקרא טז)
עד כאן זה היה בדיבורים ומעט מאד מעשים. בסוכות אנו מבטאים במעשה את בטחוננו המוחלט ב-ה' בכך שעוזבים את הבית החם והמוגן יחסית, ויוצאים לגור בסוכה. אז, גם מסוגלים לחוות ולבטא שמחה אמיתית מאחר שיצאנו מן המגבלות השכליות והרגשיות המונעות אותנו מחשיפה גדולה מדי. כעת, לאחר ששמנו את השכל בצד ויצאנו אל הסוכה עם ארבעת המינים, אפשר גם לשמוח בלי ההגבלות של השכל.
בשמיני עצרת/שמחת תורה, מגיע תהליך זה לשיאו כאשר אנו חווים את הקשר עם הבורא יתברך באמצעות ספר התורה כפי שהוא ארוז בתוך התיק (או המעיל) שלו; כלומר חווים את הקשר העצמי שלנו עם הבורא יתברך בלי קשר לשאלה כמה למדנו תורה, אם בכלל.
ביום זה, בו מסיימים מחזור שנתי של קריאה בתורה ומיד מתחילים מחדש, נקלט אצלנו בשלמות רעיון הקשר העצמי עם הבורא יתברך וזה נותן את הכוח לצאת אל ימי החולין בכוחות מחודשים עד ללידה מחדש בחודש ניסן הבא, חודש הגאולה שתבוא מיד ממש.
יתן ה' ונזכה במהרה לחגוג בבית המקדש ביחד עם משיח צדקנו שיתגלה מיד ממש.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
