עיתוני ירושלים במאה ה-19

"...לא יעלה מספר היהודים בפלעסטינא יתר מן 15,000 נפשות ורבים אומרים כי לא יעלה מספרם רק עד 10,000 נפשות. לרוב יגורו היהודים אך בארבע ארצות הקדושות (כך יכנו היהודים הערים). בירושלים יגורו לערך 7,000; בחברון - מן 700 עד 800; בטבריה - 1,200; בצפת מן 1,500 עד 2,000; בעיר יפפו (יפו) לערך 60; בקאיפא (חיפה) לרגל הכרמל - מן 150 עד 200; בעכו - 200; בתירו (צור) - 150; בזידאן (צידון) - 300; בנאבלוס, לפנים עיר שכם, מצאנו לערך 200 יהודים. רוב היהודים בפאלעסטינא ידברו בלשון עברית... אבל גם בלשון ערבי, שפאניש (ספרדית או לאדינו), דויטש (גרמנית) ואיטאליעניש (איטלקית) ידברו". [המגיד, 1857]

הרכבת הראשונה
הגיעה לירושלים

"ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו, מגדול ועד קטן, יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד..." [האור, 1892]

מזכרון לירושלים
באכספרס - 8 שעות

"ספרו לנו כי האדון מר אהרונסון מזכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות - נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול-כרם במשך של חמש וחצי שעות". [החרות, תרע"ד]

טלגרף לירושלים

"זה כשבועות שתים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. על הגבעה עומד אחד מעמודי הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשער העיר הפונה קדימה ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה הר הבית... אכן, החזין גדול: באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצהו השני אחוז בהר הבית". [המגיד, 1865]

דו-קרב תפוחי אדמה
במקום חרבות

"בשבוע הזה שלח האדון איתמר בן אבי, שהיה לפנים עורך "הצבי", מכתב התראה להאדון פיינגולד המו"ל, כי יבקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בימים האחרונים. ולא - הוא מזמינו למלחמת-שנים.

"אומרים כי האדון פיינגולד הסכים על זה, אך התנה כי הדו-קרב בינו לבין העורך צריך להיות בתפוחי אדמה.

"ואחרי כל זה עוד נמצאים תמימים המתרעמים כי ירושלים איננה עוד אירופה". [החרות, תר"ע, 1910]

בית-כנסת "החורבה"
נחנך בעיר העתיקה

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה, אשר נכונים להיפתח שערי הבית-כנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבינו יהודא החסיד. העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים"... [המגיד, 1864]

מתנגדים לחפירות
בקברות המלכים

"לפני ירחים אחדים בא לירושלים אחד מהמלומדים מבני צרפת. חפר הצרפתי הזה בקברות הנביאים וגדולי ישראל הנוחים (מצאו מנוחתם) שמה משנות אלפים, וכפי הנשמע העלה מקבר כלבא שבוע את ארונו ועצמותיו, וכן יתפאר לעשות עם קברי הנביאים.

"אך היהודים בציון לא יחשו למחזה מחלל את הקודש הזה וימהרו וישלחו מכתב תלונה... ראש יועצי המדינה, פואד פאשא, לא התמהמה לתת פקודה להפחה מירושלים על-ידי התלגרף, לשום מעצור לפעולות מחלל הקדשים הצרפתי ויודיע כזאת גם ליתר הפקידים בארץ הקדושה". [המליץ, 1864]

ילדים ששיחקו בנחל
גילו את כתובת השילוח

"בראשית ימי הקיץ רחצו ילדים ערבים ליד נחל השילוח, ויהי ברחצם ויכשל אחד הילדים ויפול המימה. וירא בקומו כאותיות חצובות בקיר הסלע. וילך האדון שיק לראות מה שם והנה לפניו כתב בכתב כנען ובשפה עברית". [חבצלת, תרמ"ב]

מהי כתובת השילוח

"כתובת השילוח" היא מסמך המתעד את המבצע ההנדסי המפואר של המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפני הספירה.

במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה הוא ציווה לחפור ניקבה מתוך ההר, מתחת לעיר, במטרה להוליך בה את מי הגיחון אל תוך העיר בשעת מצור. המפעל נעשה בידי כורים שחפרו בהר מזה ומזה ונפגשו באמצע הדרך. בתום החציבה ציווה המלך לחקוק על אבן את סיפור המעשה. וזו לשון הכתובת:

"תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו, ובעוד שלוש אמות להינקב - נשמע קול איש קורא אל רעו, כי הייתה זדה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הינקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".

האבן ועליה הכתובת נמצאת במוזיאון הארכיאולוגי של קושטא. [על-פי שלמה שבא, "ירושלים השלמה"]

תחנת הקמח
שהביא מונטיפיורי

"השר משה מונטיפיורי יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית הריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע.

"בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קינאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח... וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד כי הבניין הזה הוא מעשה השטן...". [המגיד, 1859; המגיד, 1860]

יהודי שכם מבקשים עזרה

"שרי ישראל, המתנדבים בעם, אנשי החסד. אדונים יקרים. בעיר הקודש שכם מתגוררים יותר מעשרה משפחות מזה כמה וכמה שנים והננו אנשים נהנים מיגיע כפינו, איש לעסקו פונה, ולא העמסנו ולא נעמיס חלילה לשום אדם אשר יעניק לנו פרי צדקה וחסד, הגם כי בנפשנו נביא לחמנו. מרוע מצב הזמן אשר ירד המסחור עשר מעלות ודלונו מאד.

"מבוקשנו עתה ממעלתכם הרמה על טובה כללית, אשר היא נקודת המרכז אשר עליו יסוב קיום ישובנו בעיר הזאת - בית כנסת לתפילה. כי לדאבון לבנו אין לשום יהודי פה אחוזת נחלה ואנחנו שוכרים מקום מאת הגויים מדי שנה בשנה, ובוז ותמרורים נשבע תמיד". [חבצלת, 1881]

ערביי שכם זורקים
אבנים על היהודים

"מתי מעט מבני ישראל נמצאים בעיר שכם לעת כזאת... מראש ומקדם שנואים היהודים בעיני יושבי העיר, גם עתה ימררו את חייהם בכל אשר יש לאל ידם... בני המחמודים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות וגם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו, גורלם שם רע ומר אין לספר". [המגיד, 1860]

הרצל בירושלים

"ויהי אך נשמע הקול כי ד"ר הרצל בבית הכנסת התקבצו תיכף שרידי המניינים (כי היה אז אחרי כלות תפילת שחרית) לראותו... לבד מבתי הכנסת הגדולים ביקר גם איזה מפעלים כמו את אוצר הספרים ל'בית המדרש אברבנאל'. הוא ביקר גם את 'ביקור חולים האספיטאלי', בתוך תעודתו אשר נתן להבית הזה, אמר בבדיחות: 'הלוואי וימצא הניקיון השורר בבית חולים זה בכל בתי הבריאים אשר בארץ הקודש'". [הצפירה, יא כסלו, תרנ"ט, 1898]

ואם אתה מתעניין מה קרה לתקשורת במאה העשרים קרא:

• העולם כמרקחה (על תבוסת העיתונות המפלגתית) - [קישור]

• יודקובסקי העורך האלמוני של ידיעות - [קישור]

• על סילוק מאיר עוזיאל ממעריב - [קישור]>