חזרה לבסיס

אירוע אחד בכל זאת מצליח להגיע לעמודים הראשונים של כל העיתונים - ניסוי מוצלח של טיל קרקע-קרקע חדש באירן. במעריב תופס סיקור האירוע את כל הכפולה הפותחת, תחת הכותרת "התשובה האירנית" (הכוונה היא שזו התשובה של אירן להצעות ארה"ב לדיאלוג). גם בידיעות אחרונות תופס הסיקור את מלוא הכפולה הפותחת, וזאת תחת הכותרת "איום מוצק" (רמז לדלק המוצק שמזין את הטיל החדש). ב"ישראל היום" הכותרת מזרה אימה במיוחד: "במרחק לחיצה".

מה שלא מצוין באף אחת מכותרות הידיעות בנושא, וגם לא בכותרות המשנה, הוא ההקשר הפנים-אירני של השיגור - מערכת הבחירות המתנהלת בימים אלה במדינה. במעריב, למען האמת, אין להקשר זה כל זכר גם בגוף הידיעה (ג'קי חוגי, טל שניידר, נדב זאבי, אמיר בוחבוט ומיה בנגל). בהארץ יש רמז לכך במשפט הפתיחה ("נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, הנמצא בעיצומה של מערכת בחירות, הודיע אתמול על ניסוי מוצלח בטיל סאג'יל 2"), אך ללא פירוט בהמשך (יוסי מלמן ועמוס הראל). בידיעות אחרונות מציינים רק בפסקה השביעית בידיעה כי "שיגור הטיל החדש התקיים ביום שבו קבעה 'הוועדה המסדרת' של הבחירות לנשיאות באירן, 'מועצת שומרי החוקה', את שמותיהם של ארבעת המתמודדים שקיבלו אישור מהשלטונות להתמודד לנשיאות. אחד מהם הוא הנשיא אחמדינג'אד, שזוכה לתמיכת השליט הרוחני עלי חמנאי" (אריה אגוזי, יוסי יהושוע וסמדר פרי).

לזכות "ישראל היום" יצוין כי דווקא בעיתון זה, הלוחמני מכל העיתונים, לא מסתפקים במשפט "אולי בגלל הבחירות הקרבות (...) הקדיש הנשיא האירני חלק נרחב מנאומו לתוכנית הגרעין", המופיע בגוף הידיעה על השיגור, ומקדישים ידיעה נפרדת לכך ש"השיגור הפך מיד לחלק מתעמולת הבחירות" (דניאל סיריוטי ובועז ביסמוט).

מידת האיום של הטיל על ישראל אינה משתנה כתוצאה מעיתוי הניסוי וניצולו למערכת הבחירות באירן, אך אין כמו הישראלים כדי להכיר את הנטייה של מנהיגים פוליטיים להתבטא בתוקפנות יתרה ולארגן מופעי ראווה צבאיים ככל שמועד הבחירות מתקרב. אם השיגור וההתרברבות שבעקבותיו הם חלק מניסיון של אחמדינג'אד לקבוע את סדר היום בבחירות האירניות, ראוי להדגיש, ולא להצניע, עובדה זו. אחרת, העיתונים הישראלים נכנעים לספין שמכוון לתושבי מדינה אחרת.

למרבה הצער, להקשר הפנים-אירני אין סיכוי לתפוס את הבכורה במסגור הישראלי של אירוע כזה. לא זו בלבד שהקשר זה מפחית מעוצמת הפניקה שניתן לזרוע בלב הקוראים הישראלים, הוא גם רומז לכך שלמרות העוולות שמעולל המשטר באירן והפגיעות בזכויות אדם בסיסיות במדינה, יש בה בכל זאת סוג של דמוקרטיה, שבה השליט נבחר על-ידי אזרחי המדינה. יש בישראל מי שרעיון זה מפחיד אותם יותר מכל ארסנל הטילים האירני גם יחד.

בשער מוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות מופיעה הבוקר טלילה ציפר, בתו של עיתונאי הארץ בני ציפר ומי שאמורה הייתה להינשא לבאסם אבו-רחמה, תושב בילעין שנהרג לפני כחודש מפגיעה ישירה של רימון גז שנורה על-ידי חיילי צה"ל בעת הפגנה נגד גדר ההפרדה. מאחורי סיפור האהבה יוצא הדופן בין ישראלית לפלשתיני, המתואר בכתבה, מסתתר סיפור תקשורתי יוצא דופן.

הכתבה, מאת יאיר אלטמן, פורסמה כבר אתמול באתר האינטרנט MNEWS, והיא מופיעה בגליון "מודיעין NEWS", מקומון מודיעיני היוצא לאור היום. במוסף "24 שעות" מופיע בסיומה של הכתבה המשפט: "הכתבה מתפרסמת בשיתוף פעולה עם המקומון 'מודיעין NEWS'". העיתון והאתר יוצאים לאור על-ידי אלי דנון, והם אינם שייכים לקבוצת ידיעות-תקשורת, המוציאה לאור בעיר את "ידיעות מודיעין".

בדרך-כלל לא נהוג בקבוצת ידיעות אחרונות לשתף פעולה עם גורמים מתחרים. האם כתבה זו מסמנת שינוי מגמה? יש לקוות. שיתוף פעולה עם האויב יכול להפרות, חרמות בדרך כלל מובילים לקיפאון. לא רק במישור המדיני, גם בתקשורת.

הילו גלזר מראיין את אמנון דנקנר לעיתון "העיר - תל אביב" ומדבר איתו, בין היתר, על התפטרות עורכי מעריב, רותי יובל ודורון גלעזר. "אם יש לי ביקורת כלפי רותי ודורון היא מתמקדת בזה שהם ויתרו מוקדם מדי. בשנה וחצי לא ניתן להוביל מהלכים, והרבה אנשים סמכו עליהם שם", אומר דנקנר, ומשווה את האתגרים בפניהם עמדו השניים לאתגרים שעמדו בפניו בעת שהוא כיהן כעורך העיתון. לדבריו, כבר אחרי שלוש שנים ביקש לפרוש, אך נענה לבקשות המו"ל להישאר, פעם אחר פעם, עד שהשלים שש שנות כהונה. "בשנה האחרונה אני מודה שכבר לא ממש תפקדתי", הוא אומר, ומסביר זאת כך: "התעייפתי".

כדאי לקרוא את רשימתו של קובי ניב ב"גלובס" על הסיקור שניתן בשבוע שעבר לתאונת דרכים קטלנית.

בחלק ב' של עיתון הארץ מופיעה כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" (ג'ון ברנס) על חלקו של חוק חופש המידע הבריטי בחשיפת פרשת החזרי ההוצאות של חברי הפרלמנט הבריטי, פרשה שמסעירה כבר ימים ארוכים את המדינה. בישראל, כזכור, העיתונאים כמעט לא עושים שימוש בחוק חופש המידע. יו"ר התנועה לחופש המידע בישראל, רביב דרוקר פרסם השבוע במוסף "פירמה" של "גלובס", את תמצית ההרצאה שנשא בכנס שארגנה התנועה לאחרונה.

עוד בנושא:

• בחסות האיום האירני

• ארץ קשוחה

• הם יורים גם בעיתונאים

ההתקפה על שירה מרגלית, המשנה למנכ"ל זכיינית ערוץ 2 רשת, מסוקרת בהרחבה בכל העיתונים. "איך זה יכול להיות? מה פתאום מרביצים לי?", היא מצוטטת בעדות של "ידיד" שראה אותה לאחר התקיפה ומדבר עם כתבי ידיעות אחרונות (רז שכניק, ניר ג'ונטז' מאיר תורג'מן ונעם ברקן). אביה, העיתונאי דן מרגלית, מביע את דאגתו בכל העיתונים, פרט ל"ישראל היום", מעסיקו.

עדיין לא ברור אם יש קשר בין תפקידה של מרגלית בערוץ 2 לבין התקיפה, אך במעריב מקשר מבקר הטלוויזיה אסף שניידר את האירוע לאופי בו סוקר הפשע בישראל. שניידר כותב: "בשנים האחרונות, הטלוויזיה עוסקת רבות בצד המקסים של הפשע. חוסר מוסר מצטייר כמורכבות נפשית. אלימות כמחול מסוגנן. נטילת חיים כאתנחתה קומית. (...) נוצרה קרבה. כמעט אינטימיות. עכשיו מסתבר שעם היווצרותה, הקרבה הזאת כבר קשה לניתוק, ושהיא עובדת גם בכיוון ההפוך".