לא נעים להרגיז את אובמה?

אירן היא הנקודה החמורה יותר מבחינתה של ישראל, שכן על-פי המצב התודעתי שבו שרוי נשיא ארה"ב, אירן היא למעשה כבר מעצמה גרעינית ונגד זה לא נותר לארה"ב ולעולם כולו מה לעשות.

טעויות שעשו קודמיו והזנחה של שנים הביאו את אירן אל סף ייצור הפצצה, ובעתיד יוכל אובמה לומר בפה מלא: "לא אני אחראי לכך. הפנו את טענותיכם לג'ורג' בוש ולביל קלינטון, שבתקופתם התקדמה אירן אל הפצצה. אני ירשתי מהם מצב קיים, כשכור חשמל גרעיני פועל בבושהר, אלפי צנטריפוגות מסתובבות בקצב מסחרר בנתאנז, ומִתקן פלוטוניום עובד יומם ולילה באראכּ. אירן רכשה את הידע, את התרשימים, את התוכניות ואת החומרים הרבה לפני שאני, אובמה, חשבתי להיות נשיא, ועכשיו אתם – שהזנחתם את נושא הגרעין האירני במשך שנים רבות – מצפים ממני, שאוציא עבורכם את הערמונים מהאש?"

בעוד שטווח הדאגה של הנשיא האמריקני הוא ארבע שנים ואולי שמונה – תקופת נשיאותו, שאחריה יחזור למשרדו בשיקגו כדי לכתוב את ספר זכרונותיו, הרי שנתניהו הוא ראש ממשלת ישראל אשר בתקופתו עלולה ישראל לעמוד בפני סכנה קיומית – שואה חדשה – שמעולם לא עמדה מולה, ואין הוא יכול להרשות לעצמו את המותרות של ישיבה בבית וכתיבת ספר זכרונות. אל מול סוגיית הגרעין של אירן מתגמדות כל הסוגיות האחרות: הפלשתינים, יוזמת השלום הערבית ואפילו שאלת ירושלים. אובמה מסתובב כנראה בתחושה הפוכה, שאם רק תעצור ארה"ב את ההתנחלויות, תקים מדינה פלשתינית, תכפה על ישראל את יוזמת השלום הערבית ותביא להכרה הדדית בין ישראל לבין מרבית מדינות האיסלאם (הרעיון המבורך של עבדאללה השני, מלך ירדן) – אזי יוכל להציג שורה של הישגים, שתכסה על הכישלון בעניין הגרעין האירני.

מה שמניע את אובמה בעניין הזה הוא האינטרס האמריקני ולא הקיום הישראלי. מבחינתו, האינטרס האמריקני בשיפור היחסים עם העולם הערבי והמוסלמי חשוב יותר מן האינטרס הישראלי של הסרת האיום הקיומי מצד אירן. לפיכך, הוא לא רק משנה את סדרי העדיפות של המדיניות האמריקנית על חשבון האינטרסים של ישראל, אלא חושף את ישראל לסכנה קיומית. את הנקודה הזו חייבת ממשלת ישראל להעלות בכל מעגל אפשרי, ובמיוחד בגבעת הקפיטול, שם שוררות אהדה גדולה יותר לישראל והבנה עמוקה יותר לצרכיה הקיומיים מאשר בבית הלבן של אובמה.

אל להם לדוברים ישראלים להצניע את הסכנה הקיומית בטענה ש"לא נעים להרגיז את אובמה", או ש"לא כדאי להבליט חילוקי דעות".

להיפך – אם אובמה וצוותו יקלטו שוויון נפש ישראלי כלפי הסכנה המתרגשת על ישראל ממזרח, הם יניחו שגם ישראל מוכנה לחיות עם איום גרעיני אירני, כמו שארה"ב חייתה היטב תחת איום גרעיני סובייטי בימי המלחמה הקרה (כאילו האיאתוללות של אירן חושבים ופועלים על-פי היגיון סובייטי). על ישראל לצלצל בכל פעמון אפשרי ובקול גדול ככל שניתן, כדי לעורר את אובמה ואת צוותו להבין שכאן אין מדובר בשטחים, בהתנחלויות או אפילו בירושלים, אלא בשאלה קיומית של עם, שרק לפני 65 שנים חווה שואה שכילתה שליש מבניו.

על ישראל לפתוח במסע הסברה תקיף, כדי לעורר את העולם בכלל ואת האמריקנים בפרט מן התרדמת שנפלה עליהם בשנים האחרונות בעניין האירני. עברו הזמנים של הדיפלומטיה השקטה, וחלפו ההזדמנויות לשנות את המצב באמצעות שיחות ומשא-ומתן. על נתניהו להסיר את הכפפות ולצאת לעימות חזיתי עם הממשל האמריקני בנושא האירני. חיוכים ולחיצות ידיים, לבביים ככל שיהיו, אינם יכולים לשנות את המצב המחמיר והולך במהירות.
מומחים מדברים על שנת 2010 – השנה הבאה, כשנה שבה תהיה לאירן הפצצה הראשונה, והעולם כולו כבר מתחיל לתפקד באופן שונה: נסיכות קטר שבמפרץ חצתה בינואר השנה את הקווים והיא כיום חלק מן הקואליציה האירנית, יחד עם סוריה, מאוריטניה, חיזבאללה וחמאס. שליט קטר הבין את המצב הנפשי של אובמה, הרים ידיים מול הנחישות האירנית מצד אחד והרפיסות האמריקנית מצד שני והסיק את המסקנה היחידה האפשרית: "אם אינך יכול להכניע את יריביך, הצטרף אליהם".

ובינינו יש כאלה שאימצו את המאנטרה כי אם ישראל רק "תסגור" את הבעיה עם הפלשתינים, אזי יהיה לאמריקנים נוח יותר לטפל בבעיה האירנית. טענה זו, הנשמעת יותר ויותר בתקופה האחרונה, אינה יותר מאשר עלה תאנה לכיסוי הבטלנות העולמית וגם האמריקנית בעניין אירן, תוך ניסיון טיפשי להטיל על ישראל את האשמה בהתחמשות אירן בנשק גרעיני. מי שחושב ששלום בין ישראל והפלשתינים ישים קץ להתערבות האירנית בזירה הפלשתינית וינתק את הקשר בין חמאס ואירן, מתעלם מכך שהשלום בין ישראל ומצרים אינו מונע מאירן להשפיע על המערכת הפנימית המצרית, באמצעות חוליות חבלה שנחשפו לאחרונה והעברת כספים לארגוני הצדקה של "האחים המוסלמים". שלום עם הפלשתינים לא רק שלא יבלום את ניסיונותיה של אירן להשפיע מבפנים גם על המערכת הפלשתינית – אלא להיפך, שהרי ככל שמדינה מתקרבת יותר לישראל, כך גדל הנטייה האירנית לערער את מעמד השלטון במדינה זו ולהפילו – דווקא בשל התקרבותו לישראל.

אובמה הכריז על תוכניתו לבקר במצרים ב-4 ביוני הקרוב, ולשאת בקהיר נאום לעולם הערבי והאיסלאמי. הרעיון עורר תגובות מעורבות, שכן בעידן המודרני, שבו התקשורת מביאה באופן מיידי את קולו ואת תמונתו של אדם מקצה העולם אל קצהו – אין שום הבדל מעשי בין נשיאת נאום בוושינגטון או בקהיר. לכן רבים מחפשים בימים אלו את המשמעות של נסיעת אובמה לקהיר כדי לשאת דווקא בה את נאומו ההיסטורי.

שגרירת ארה"ב בקהיר, מרגרט סקופי, אמרה שקהיר נבחרה, בשל התפקיד החשוב שממלאת מצרים באזור ובשל מלחמתה בטרור. אובמה, לדבריה, רוצה לפתוח בספר ההיסטוריה דף חדש, נקי ואופטימי יותר, בלי מלחמות ועם תקווה. היא גם ציינה שאובמה יודיע בבירור על דבקותו בפתרון שתי המדינות לשני העמים – הישראלי והפלשתיני.

אינטלקטואלים מצרים שותפים לתקווה האמריקנית ורואים בבחירת אובמה בקהיר מחווה חשובה למדינה הערבית המרכזית, שבה חיים מוסלמים מסורתיים ביחד עם שכבה מודרנית ומשכילה, בעלת אוריינטציה תרבותית מערבית במידה רבה.

לעומתם, סגנו של מנהיג תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, מחמד חביב, בטוח שהנאום נועד לבסס את התוכנית האמריקנית הפרו-ישראלית, על-ידי עידוד המדינות המתונות להיכנע לתכתיב האמריקני ולהכיר בישות הציונית. הוא אינו מסכים להתערבות אמריקנית "בעניינים הפנימיים" וטוען כי אם בכוונת אובמה לשבח מדינות המדכאות את האיסלאם – ולדעתו של חביב מצרים היא אכן אחת מהן – אזי הנאום עלול דווקא להגביר בקרב המוסלמים את השנאה לאמריקה.

אולם השאלה המעוררת את ההתעניינות הרבה ביותר בעולם הערבי והאיסלאמי היא אם אובמה יכניס שינוי מהותי ועמוק בהתייחסותה של ארה"ב לחלקים אלו של העולם, או שמא יהיה זה רק שינוי סמנטי. שלוש הסוגיות שבהן ייבחן השינוי הן הסוגיות הישראלית, הפלשתינית והאירנית.

אלא ששלושה ימים אחרי הנאום, צפויה להתרחש במזרח התיכון רעידת אדמה פוליטית, שתדחק אותו לפינה: בבחירות לפרלמנט הלבנוני עלול חיזבאללה להפוך את שליטתו בארץ הארזים משליטה בפועל, בחסות הנשק והכסף האירני, לשליטה עם לגיטימציה חוקית, אם יצליח הארגון להכניס לפרלמנט רוב של תומכים. אז יתעורר העולם, ואובמה בכלל זה, למציאות של מדינה שהייתה בעבר דמוקרטית והפכה למדינת איאתוללה נסראללה בחסות אירן.

עשרה ימים אחרי הנאום יחגגו מנהיגי חמאס שנתיים לייסוד מדינתם ברצועת עזה, והאירנים, הוא יודע, ממילא מכינים לו פצצה. וכך, נאום אובמה, חיובי ככל שיהיה, יישכח וייקבר מהר מאוד תחת המציאות המרה של המזרח התיכון הישן כל כך.

השבוע פירסם פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה את ממצאיו של סקר בדבר היחסים בין יהודים וערבים בישראל. על-פי הסקר, מסתמנת החמרה ביחסים אלה, כך למשל: 40.5% מהערבים אזרחי ישראל אינם מאמינים שהשואה התרחשה, לעומת 28% שטענו כך בשנת 2006, ואילו רק 41% מהם מאמינים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, לעומת 65.6% שציינו כי הם מאמינים בכך בשנת 2003.

הסיבות לניכור ההולך וגובר בין מדינת ישראל ובין אזרחיה הערבים הן רבות ומורכבות, אך נראה כי העיקרית שבהן היא המצב הביטחוני בשלוש השנים האחרונות. בשנת 2006, רבים במגזר הערבי בארץ האשימו את ישראל – ולא את חיזבאללה – בפריצתה של מלחמת לבנון השנייה ובהתמשכותה על פני 33 ימי סבל, חיפוש מקלטים (שאינם בנמצא בכפרים הערבים), הרוגים ופצועים. מכה נוספת ספגה התדמית הישראלית בעיני אזרחיה הערבים בעת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, שהשאיר מאות הרוגים, אלפי פצועים, הרס וחורבן, שגם הם – לתחושת אזרחיה הערבים – באשמת ישראל. חמאס בראייתם הוא תנועה חברתית לגיטימית, אהודה יותר מן המושחתים של אש"ף שטיפחה ישראל במשך שנים, ולכן מלחמת ישראל נגד הפלשתינים בעזה ונגד שלטון חמאס אינה לגיטימית.

אירועי יום הכיפורים בעכו הוסיפו עוד לתחושה הקשה של עוינות מצד הרוב היהודי כלפי הערבים, וסגירת תיקי החקירה נגד השוטרים ואנשי משמר הגבול שהיו מעורבים באירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל, גם היא עוררה זעם רב אצל רבים מהם.

אלא שמעבר לכל האירועים הללו – שאין להמעיט מהשפעתם על העוינות של ערביי ישראל כלפיה – קיים גורם נוסף השופך שמן על המדורה ומגביר את הלהבות: ערוץ אלג'זירה, שאינו חדל להשחיר את פניה של ישראל, גם אם הדבר כרוך בעיוות האמת, בהטיית העובדות ובהתמקדות בסבל הפלשתיני תוך התעלמות מסבלם של הישראלים. על-פי התמונה העולה מערוץ זה, ישראל נלחמת נגד תינוקות, נשים וזקנים, ללא הצדקה וללא סיבה. לתמונה מעוותת זו חשופים אזרחי ישראל הערבים יום ולילה, ולא יעזרו כאן כל מאמצי משרד החינוך להנחיל, למשל, את תודעת השואה, שאליה מתייחס הערוץ המנוהל על-ידי ג'יהאדיסט מג'נין בדיוק כפי שמתייחס אחמדינג'אד.

לעומת זאת, יש לצפות מממשלת ישראל שתנקוט את הצעד המתבקש כלפי ערוץ ג'יהאדיסטי זה: לסגור את משרדיו בישראל ולא לאפשר לו לפעול בשטחה, בדיוק כפי שאין מאפשרים זאת לערוץ "אלמנאר" של חיזבאללה ולערוץ "אלעאלם" האירני. אין שום סיבה ש"אלג'זירה" ינהל את הג'יהאד התקשורתי שלו נגדנו מתוך שטחנו. הגיע הזמן שמישהו יקום ויראה לשקרני הערוץ הזה את דלתנו מבחוץ, כך שיפיצו את הארס שלהם מבלי שתמונת בית המחוקקים שלנו מספקת להם תדמית של דוברי אמת.