אירועי החיים מגלגלים אותנו בדרכנו במסלולים שונים וחולפים. אחדים, ששפר מזלם, מתגלגלים למסלולים חוזרים, וכך ניתנת להם הזדמנות נוספת לחוות שוב אירועים שכבר חוו בעברם הרחוק. ניתנת להם אפשרות להתבונן מחדש על האירוע החוזר מנקודת מבטם השונה, המנוסה, הבוגרת והמפויסת.
עת סיימתי את לימודי ההנדסה שלי, נלקחתי מספסל הלימוד, על-ידי אחד ממרציי, והוצבתי (מרצוני המלא) במשרד תכנון בתל אביב. הייתי צעיר בתחילת שנות העשרים של חייו, תושב עיר שדה, והגעתי לכרך לבדי, מלא חששות, תמימות ותקוות. היום, לאחר כארבעים שנה, התמימות מתעקשת להישאר, החששות השתנו, התקוות כבר פחות אישיות.
מקום העבודה הראשון שלי היה מוסד ציבורי הסתדרותי גדול נחשב ויציב. שמע יציבותו נודע למרחוק בארצנו הקטנה והנבנית. לימים, איבד המוסד "היציב" את מרבית יציבותו, החליף את בעליו, שינה את פניו ומה שנותר ממנו אינו שונה מכל עסק נצלני אחר. האוטופיה הסוציאלית שניטעה בבסיסו, נמוגה כפי שנמוגו חלומות יפים אחרים בתהליך ההתפכחות, ההפרטה והחזירות שעברנו.
הייתי מגיע בבוקר, חולף בפסאג' החנויות הסגורות, נכנס בדלת הזכוכית, מבואת מודיעין, ספונת עץ חום בינונית בגודלה, עמדת כרטיסי ושעוני נוכחות, מדרגות מוזאיקה אפורה, ודלתות מעליות. עולים, בקומות מסדרונות וחדרי משרד, קירות לבנים, שולחנות וכסאות עץ משרדיים עמוסי קלסרים, תיקים וניירת, וכן, אנשים שהתמזגו ברקע חלקם לוגמים תה מהביל, חום אדמדם, בכוסות זכוכית דקות, מזגגות בתחתיות הזכוכית, מעיינים בלאות מה, במסמכים או בשרטוטים, אחדים אוחזים בידם שפופרות טלפון שחורות, חוגות מוכספות מבהיקות, ומשוחחים במגוון טונים בהתאם לעניין. פה ושם נשמע תקתוקם המכני של מקשי מכונות הכתיבה, מנקשים בלא קצב, ומתערבים במוזיקה או בדברת החרישית, שעלתה ממכשירי רדיו טראנזיסטור ובקולות הדיבור. בליל קקאפוני האופייני למשרדים של אז. היה "ריח" לא ברור של שיגרה, קיבעון ולאות באווירת המסדרונות.
היו שם אחרים, ולא מעטים, שראיתים בחולפי, מבוגרים, בוהים באוויר מבטם נעוץ באיזו נקודה נעלמת, או לועסים את כריך הבוקר, ומעיינים בעיתון הבוקר ("דבר"?), מחליפים בינם לבינם הערות סתמיות. לאחר כשעתיים נעלמים ומותירים את חדריהם שוממים עד לאחר-הצהריים לקרבת מועד סיום יום העבודה. פתאום ניעורו החדרים למשך כמחצית השעה, "לחיים חדשים"... שאחריה, במהירות ירד לו שוב השקט ועטף את הבניין על קומותיו וחדריו המתאפלים. "באה לה המנוחה לייגע ובא לו המרגוע לעמל"...
הייתי צעיר וזה נראה לי אז די משונה, עברה כמחצית השנה עד שאזרתי עוז ושאלתי לפשר "התופעה", וכך התוודעתי לראשונה למעמד "היציבים" בארגון: כאלה שצברו שנות ותק מספיק, וכבר ולא ניתן לפטרם. לכן גם לא היו מוכנים לצאת לעבודות או לעשות עבודה שנדרשה לארגון. מחמת גילם "הצעיר" גם לא היה ניתן עדיין, להוציאם לפנסיה.
כך התוודעתי לראשונה בחיי לוועד העובדים המאורגנים. הוועד שנציגיו הם נבחרי העובדים ושכל ייעודו "לשרתם" על-ידי הגנת ושמירת "זכויותיהם" וחציצה בינם לבין ההנהלה הדורסנית. כך התוודעתי לראשונה "לאיזון הקדוש" המביא לשקט "התעשייתי" הנחשף והמשתק בין ההנהלה לוועד העובדים.
הבנתי אז במוחי הצעיר, שכדי להתקדם בארגון כזה, לא די בכך שאצטיין כעובד, עלי גם, ובעיקר, למצוא חן בעיני חברי הוועד, ואלה לא תמיד מעריכים חריצות והצטיינות... הבנתי גם שמקומי אינו שם ובחרתי את ייעודי בסקטור הפרטי.
חלפו עברו להן ארבעים שנים ("זמן המדבר") והנה אני מוצא את עצמי משכיר את שירותיי הטובים, והפעם, כיועץ הנדסי חיצוני, לחברה ממשלתית ציבורית ותיקה ועתירת תקציבים.
אני מגיע בבוקר, חולף בלובי, נכנס בדלת הזכוכית אל תוך מבואת המודיעין, הפעם זאת ספונה באלומיניום. עמדת כרטיסי נוכחות מגנטיים החליפה (מזמן...) את כרטיסי הקרטון, הם סדורים בשורות אנכיות ישרות, נעוצים בחריצים משופעים מותאמים. למטה שני שעוני נוכחות ספרתיים מחורצים שהחליפו (מזמן...) את השעון החוגתי "החכם שידע" להדפיס את השעות הביאה והיציאה. אלה החדשים ידידותיים יותר, הם מקרינים על צגם הקטן "עבודה נעימה" ו"להתראות"... אבל אין לך מושג מה הונצח במוח המחשב עת העברת כרטיס בחריץ!... כל היישות האישית שלך אל מול הארגון נדחסת אל תוך הפס המגנטי החום. ותודת הארגון מוקרנת בחיוכו ובירכתו (פעמיים ביום), של איש המודיעין היושב לו מעדנות, בחדרו השקוף ובוחן אותך בבואך ובלכתך...
חלפת עליו (הוא עובד קבלן!), לפניך נגלות מדרגות מוזאיקה ירקרקות רחבות ומתעגלות, ודלתות המעליות המבהיקות (המנקות אף הן עובדות קבלן...). מסך LCD מקרין ללא הפסק סדרת סרטונים צבעוניים על פעילויות וחשיבות החברה.
עולים לקומות אותם מסדרונות וחדרי משרד עם קירות לבנים. על כל שולחן עמדת מחשב, מסך מקלדת שרת, מדפסת לייזר צבעונית בפינה. כולם מתוקשרים ברשת אחת. אך עדיין אותם הקלסרים, התיקים והניירת, ועדיין האנשים שמתמזגים ברקע...
חלקם לוגמים קפה בספלי קרמיקה צבעוניים. מעיינים בלאות מה, בצגי המחשב שמולם. אצבעותיהם נעות על מקשי המקלדת. קוראים ועונים בדואר אלקטרוני. המצאת הדורות: אפשר לקבל ולשלוח כל נייר ומסמך מבלי לקום מהכיסא. אז מדוע צריך עדיין לקיים כל כך הרבה ישיבות ודיונים מרובי נוכחים? האם זה רק בגלל הקפה והעוגיות?... מסביב שקט ויותר ומכובד, אך עדיין ישנו אותו ה"ריח" הלא ברור של שיגרה, קיבעון ולאות באווירת המסדרונות. השלווה מופרת מדי פעם בקולותיהם ובצעדיהם של המבקרים הבאים לקבל או לתת, לברר, לתאם או לקדם שירותים, או משיחות המסדרון אקראיות של דיווח הדדי וחילופי מידע.
השעה 09:00, אני נכנס לחדרי ומתיישב לשולחני, מפעיל את המחשב ועד שזה יאגור תוכנותיו, מתפנה אל שכני לחדר: כמעט בן גילי. ותיק בארגון וחבר ועד עתיר היכרויות וקשרים. מתמחה בליקוט בהעברה ובבחישת מידע פנים ארגוני, לעיתים לא נדירות, המידע מועבר/מופץ משופץ ומותאם לצרכיו...
"הוא כאן כבר משעה 06:30" (לדבריו), חרוץ "הממזר"! על שולחנו ספל קפה, וחינמון מוכר הפרוס לפרוסותיו המודפסים מזמין לקריאה. צג המחשב פתוח על אתר אינטרנט חדשותי מוכר. הבוקר הוא דווקא לא פותח ומספר לי מחוויותיו...
ביומי הראשון למדתי ממנו: "שיש לו את שיטותיו שלו בעבודה". עוד משפט "מפתח" ששמעתי ממנו כ"בדרך אגב" כבר ביומי השני היה: שצריך להרגיל את ההנהלה, שהדברים לוקחים את הזמן שלהם, (הקצב שלי לטעמו כנראה מהיר מדי...).
למדתי שהוא גרוש ונשוי מחדש הפעם, לאישה ממוצא סלאבי ("הן טובות ומתחשבות, משרתות, מודות ונותנות"...) הוא עבר כבר התקף לב אחד ("אבל מזיין בלי חשבון"...) הוא גם סבא שעוזר לבנו יותר מאשר אמו/גרושתו שנטשה, אותו "והלכה לרעות בשדות זרים"... ועוד כהנה, שאם אספרם העורך ממילא יסירם, אז אחסוך לו.
הבוקר הוא נראה מוטרד! מסתבר שהוא מנסה לארגן לעצמו דירוג מנהלים. הזמן עובר עליו בטלפונים לכל מיני אנשים ובשכנועם לתת לו מכתבי המלצה.
(מחלופת המשפטים הנאמרים, ניתן להבין שחלקם פוטרים אותו בכך שהם עסוקים, לאחרים הוא מדגיש כמה הוא "נתן את נשמתו" עבורם, ומגיע לו הפעם לקבל את "גמולו" מהם... הוא מגלה שמפלוני הוא קיבל המלצה ומאלמוני הבטחה להמלצה... לאחר מכן, הוא מתקשר לשאול את רעייתו (הסלאבית) מה שלומה ומתייעץ ארוכות לאיזו הצגה כדאי שיילכו, ולאיפה משתלם לנסוע לסוף שבוע. בין שיחה לבירור מגיעות שיחות מצרכנים שעניינם מצוי בטיפולו, והוא טורח לספר להם כמה שהוא עמוס ויש לו נסיעות מחוץ למשרד והוא מתקשה לעמוד בלחץ, אבל עכשיו כשהוא קיבל סוף סוף עזרה (אותי... ועוד צעיר בתחילת דרכו, תמים כפי שהייתי אני אז...))
"עכשיו כנראה יתחילו העניינים לזוז"... לאחר מכן הוא יוצא להשתתף באיזו ועדה, חוזר אחרי שעה ומברר בטלפון שוב מה גורל פניותיו בעניין הדרוג. בהמשך הוא מארגן נסיעה עתידית מרוחקת, שנקבעה על ידו מראש בחוכמה לסוף שבוע עתידי. הוא בודק ביסודיות איך ניתן להוסיף את רעייתו ללינה משותפת איתו במלון במחירי הארגון, כדי שהסוף שבוע יהיה ברמת סוף שבוע... את רכב החברה כבר הבטיח קודם, וגם כאן נזקק ללא מעט קשרים וטקטיקות. חשבתי לתומי, שאילו הקצו לו מזכירה, היא הייתה מטפלת בכל אלה והוא היה מתפנה לעסוק גם בעבודה הרגילה והשוטפת... אבל הרי עדיין אין לו, לא התקן ולא הדירוג הנדרשים...
בשעה 16:00 אני קם והולך, הוא עדיין נשאר שם (השעות הנוספות המקודשות) אולי עכשיו הוא יתפנה לעבודה...
הארגון גדול ומורכב ושוכן בבניין משרדים ישן אך מתוחזק, "הוותיקות מריחה" מכל פינה, במראה החדרים ובמראה העובדים. לא קשה לאבחן שהוא נבנה "לתלפיות" טלאי על טלאי הן מבחינת המבנה וחלוקתו, אך בעיקר זה ניכר במבנה הניהולי והארגוני, שניכר בו בעליל, שהוקם לאורך שנים תוך התפשרות וריצוי ארגון העובדים, שצברו ותק מעמד ועוצמה. זאת מערכת "טריטוריאלית" מסורבלת מרובת ועדות, כללים ותקנות "שהתמחתה" ברבות השנים בהשתעבדות למערכת "ובקידוש" ההליכים והסמכויות וזכויות השליטה, והפיכתם לחזות הכל. הייתכן שניתן להשתלם כאן היטב? באיך לדחות החלטות? איך להציג מצגות שווא של עומס? איך ליצור חסמים מלאכותיים מתוך היעדר מוטיבציה או במטרה לייצר תלות ולצבור כוח? ואיך להעלים ולערפל עובדות? מאחרי מניפולציות בהעברת מידע חלקי או עודף? איך לעשות למען קדושת הארגון? איך לנצל את הכרת הארגון ליצירת מעמד השפעה ותלות? והכל יש מאין?...
הוועד המיתולוגי נמצא כל הזמן ברקע! מורא צילו מאפיל על כל החלטה, והוא רואה עצמו חופשי להתערב בכל יוזמה לגיוס עובדים או כוח אדם מבחוץ. הס מלחשוב על שינוי או חידוש בנורמות תפוקה או התנהלות או בהרגלי עבודה, גם אם אלה מולדם היה בערך בתקופה שאני הייתי סטודנט... לעולם הוועד לא יפעל מעצמו להתחדשות או להגדלת, או אפילו לעידוד, התפוקה. אין זה מעניינו! רווחיות, יעילות, נצילות, הס מלהזכיר! ניידות בתוך הארגון? חלוקה נכונה של משאבי האנוש?
התמודדות עם הבטלה הסמויה? מה לכל אלה ולוועד?! כל אלה הם מעניינה של ההנהלה, תפקידו להתמודד מולה! לבלום את יוזמותיה למען איזה סטאטוס-קוו סמוי שיצר הזמן שחלף, או האמצעים שהיו, תפיסה שחלפה, או העצלות וההרגלים.
כאן הוועד מתעורר לחיים, כאן חובה עליו להפגין את יכולתו, את כוחו, את השפעתו... כאן לחבריו נוצרת הזדמנות פז לקדם את עצמתם האישית אל מול חברי ההנהלה. השפעתם בארגון היא נכס מניב חובה עליהם לנצל כל הזדמנות להגביר את תנובתו!... פוליטיקה ניהולית קטנה אישית קטנונית וערמומית במיטבה! "סחורה עוברת לסוחר". וההנהלה קונה וסוחרת משלמת ומוכרת.
גורם חיצוני התרשל וגרם נזק. האם הארגון יפיק לקחים? יש לשער שאותו הגורם מרגיש מספיק בטוח להמשיך להתרשל.
לרוב קיים מישהו בוועד העובדים או בהנהלה שהביא למינוי הגורם החיצוני. יש לוודא קודם כל שהסקת מסקנות אישיות לא תגרור מסע נקם מצידו של "פטרון" פוטנציאלי שהביא את אותו רשלן...
אני מדווח על ההתרשלות, ההתייחסות היא אמביוולנטית: מחד-גיסא, "מאחר שהוא גורם חיצוני ואינו יכול להצביע אפשרי שיטופל". מאידך-גיסא, "צריך קודם לברר היטב מי הפטרון שלו בארגון ומהי עוצמתו, לפני שעושים איזה צעד". סביר שימוסמס!
מזכירה אחת עם ותק של כשלושים שנה הגיעה לפרקה. כאבי גב, בעיות אורטופדיות, יחד עם, כצפוי, בעיות מנטאליות מוראליות - תוצר הגיל וסביבת העבודה... היא נעדרה חודשיים, הרופא מסרב לאשר לה יותר חופשות מחלה. היא רוצה לעזוב, אך אין מי שיעזיבה... עם בוקר היא באה לא באה, נרגנת מכאבי הליל שחלף, חמוצת פנים ורוטנת.
בהעדרותה הארוכה נאלצו להכניס מחליפה צעירה, נעימה, זריזה ויעילה. עכשיו בחוזרה, מתכסחת הוותיקה עם מחליפתה הצעירה. בצוק הצפיפות, הוכנסה לחדרה של הקשישה עמדת עבודה עם עובדת נוספת!... הקשישה "היעילה והנוכחת" פנתה לוועד בתלונה, שבמעמדה, ובוותק שצברה, מגיע לה חדר לבד משלה! הוועד בדק והוועד תומך בדרישה. הנה עוד בעיה ניהולית שנדרש לה פתרון יצירתי...
במערכת יחסים צפופה ובלתי נתפסת כזו בארגון, "חלומה הרטוב" של כל הנהלה הוא חלום "השקט התעשייתי". השקט הזה מאפשר לנשום קצת בתוך צפיפות החונקת הזאת. השקט, הנכסף והמדומה הזה, מסרס כל הנהלה והופך אותה לדמותה ולצלמה של הנהלה. הארגון יכול להמשיך להתנהל בכבדות הלאה בדרכו, איתה או בלעדיה. כי שקט מנהלי כזה הוא בעצם רפש! והנהלה הבוחרת בשקט מבלי שהרפש מפריע לה, היא הנהלה בזויה, שאינה טובה במאום מהארגון שעליו היא מושלת...
