השראה, הרשאה והרשעה

דודו טופז שייך לדור שהתחכך על ברכי דור המייסדים של מדינת ישראל, ואשר גדל על השירים של חיים חפר - כשאת אומרת לא - כאילו אמרת כן, על ההתבטאויות של דן בן אמוץ - שהמדור לא יסכים לצטט, ועל המעשים של פוליטיקאים וקצינים בכירים בצה"ל מאמצע המאה הקודמת.

מהם הוא קיבל השראה - מבלי להבחין כי הזמן עבר, הכללים השתנו, מה שהיה כבר איננו ואינו דומה כלל למה שיהיה.

תחת ההשראה, נטל לעצמו את ההרשאה להתבטא פה ושם - גם למיקרופון - בגסות, תוך תקווה (שהתממשה) כי הדבר ייחשב לו לשובבות-מה ותו לא, לשבור מוסכמות ולנשוך כתף בשידור חי, ולא שם לב כי הוא - ואפילו סגן ראש הממשלה בדימוס, חיים רמון, שביוזמתו עלה סיפורו שוב לכותרות - לא כל-יכול ולא כל-מותר.

השאלה שעל הפרק היא, האם בעקבות ההרשאה שבעקבות ההשראה, תבוא גם הרשעה, וכנראה שהתשובה ידועה לאחר ההודאה.

מה גם שיש מי שקדם לו בשרשרת שבכותרת והלך לפניו באותה הדרך בשמשו דוגמה - סגן ראש הממשלה חיים רמון, שעבר את כל השלבים המוקדמים והגיע עד כדי ההרשעה, ועליו - השמים לא נפלו אלא להפך; הוא כיהן בתפקידים ממלכתיים רמי דרג גם כעבריין, בטענה מפוקפקת כי המעשה המגונה אשר עשה - הוא בעצם לא כל כך מגונה...

מה שעלה בידו של רמון, לכופף את המערכת הממסדית ולהישאר בתוכה כמוביל חברתי-מדיני-תקשורתי, לא עלה בידו של טופז, ובמצב זה בו רמון לא התנסה - המשיך טופז לעלות מדרגה - בה מעד, והנה הוא כבר לא ראשון בבידור אלא ראשון - או שני - בדברים אחרים.

צריך לדעת שמה שרע הוא רע, ומה שטוב הוא טוב.

מה שמותר - מותר, ומה שאסור - אסור.

אלה כללי המשחק החדשים בחברה המודרנית, וזאת ייאמר, לשם שינוי - לטובה.

היחסים הבינאישיים אינם מושתתים עוד על סיסמאות ואמרות-כנף כגון "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", ורק לגבי משאית - "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

האמת היא, שכך החיים הם לא רק יותר הגונים והוגנים, אלא גם הרבה יותר מובנים ופשוטים, ללא התחכמויות וללא התעמרויות. כי מה שנאסר עליך - לא תעשה, ומה שהבטחת - תקיים, אחרת - תשלם את המחיר, ושכרך יצא בהפסדך.