הטורייה - עדירה סאטירית בערוגה האקטואלית

שפעת הח"כים

השבוע, כמדומני, הודיעו בדאגה בחדשות כי אובחנה שפעת החזירים (או "שפעת מכסיקו" בפי כמה מרבני ירושלים...) אצל עובד בכנסת. החשש מובן: הדבקות נבחרי הציבור במגפה (התקשורתית, לעת עתה) העולמית. ואני מהרהר לי באירוניה מרה: האין זה נפלא לו כסוג של צרעת מקראית ממש, הייתה מתפתחת לה מחלה מודרנית שבה היו לוקים אלו שבדיוק להם זה היה מגיע?

הצעות מספר, בטובי: וירוס קיבה עמיד במיוחד (כולל הקאות תכופות) למזהמים, מחלת הפה והטלפיים לעיתונאים המזילים דברי סרה, ואת היעפת (ג'ט-לג בעברית...) ליוצרי "האח הגדול", ואיך לא: את שפעת החזירים לפוליטיקאים המדשנים את קרביהם ואת מקורביהם מן הקלחת הציבורית.

בואו רק נקווה שהחזירים לא יוכלו להידבק מאותם נבחרי ציבור במחלה בחזרה. כך שאם תבחינו בחזירים יושבים על כורסא מעור צבי, נוסעים בוולוו או מעסיקים מקורבים – תדעו שהגרוע מכל עוד לפנינו.


מודעות, אבל

עקב סמיכות מגורי ל"עיר התורה" בני-ברק תובב"א, לעיתים יוצא לי לעבור ברחובותיה ההומים מתוך ושלא מתוך בחירה. לאחרונה צדה את עיני תופעה מעניינת: מודעות ענק של אבל, כמדומני כמחצית המטר ברוֹם מטר, ממש מונומנט של מוות, אובליסק של נהי וחדלון, וממנו זועקות אותיות ענק כהאי גוונא: "נפלה עטרת ראשנו", "אבד משוש מן הארץ" "האישה העצומה, ידיה רב לה..." וכיוצא בהנ"ל. ובליבי תמיהה: האם עכשיו צריכה להיערך תחרות בין החסידויות על גודל המודעה, כהות הפונט, ועוצמת ההרטטה לאחר הפטירה? האם זו סוג חדש של החמרה סוציאלית אינטואטיבית שאפילו המר"ן לא חזה, סוג של מירוץ חימוש, מלחמה קרה?

מזל שמשה רבנו לא נפטר בבני-ברק, אחרת, לו היו הרוקי מאונטנ'ז לוח מודעות, מדבר מוגבי דף, והסינים דיו, לא היו מספיקין בכדי להוציא לאור את מודעת אבלו.


במבצע: שבוע הספר

הנה זה קורה: עמוס עוז חותם על ספריו בדוכני "עם-עובד", דגימות של מילקי מחולקות חינם, ו... הנה לידי קונה ספר לבתו איזה מפורסם.

שבוע הספר העברי נחוג עתה בטבורי הערים, בחנויות הספרים, וסתם בצמתים (בכל מקום שעושים מנגל בעצמאות..?), ומאפשר לסופרים עבריים צעירים, רעננים ומתחילים כהרלן קובן, פאולו קואלו, וחאלד חוסייני לחדור לתודעת הציבור ולהרוותה במעט יידישקייט.

ואכן זו חגיגה של מרשרשין, מתגהצין, וטעימות - מעין כריסטמס כרומו-גרפי של עמך ישראל. ואצלי קצת לא ברור עצם התיארוך והאזכור. הלכבוד הוא לנו להיזכר חד לשנה בידידנו הספר, או שמא לקלון ייחשב? האם לא צריך היה לציין את יום הגאווה כיוון שפתיים מתעקמות עדיין מול ההומואים, את יום המשפחה אם זו לא הייתה די מוערכת, ואת ל"ג בעומר אם לא היינו פירומנים?

ואחרי ככלות, אתפייס, אנחנו עדיין כמדומני העם היחיד שמציין שבוע שבמרכזו נמצא לא אל השמש, לא שיכר תפוחים ולא היאבקויות גמלים, כי אם ספר. ובכן, כנראה שלפי מנכ"ל צומת ספרים נותרנו עם הספר. לפחות לשבוע...