מי שעוקב וקורא בימים אלה את העיתונות הכתובה בישראל עלול להתרשם בטעות כי כותבי הטורים המרכזים אינם עיתונאים ישראלים-ציונים, אלא זרים ש"הושתלו" בתקשורת על-ידי אנשיו של נשיא ארה"ב, חוסיין (ברק) אובמה.

מי שייקרא את דברי ההבל שכותבים עיתונאים הנחשבים בכירים, כמו חוסיין (נחום) ברנע, חוסיין (יואל) מרקוס, וחוסיין (בן) כספית, עלול לחשוב בטעות כי העיתונים בהם הם כותבים [ידיעות אחרונות, הארץ, מעריב - בהתאמה] הם בסך-הכל שלוחות של מרכז הדוברות בבית הלבן, שתפקידם הוא לייצג בישראל את מדיניות הנשיא אובמה.

אותם כותבים/עיתונים מטיפים כמעט מדי יום לקבלת תוכניתו של אובמה וליישומה המיידי, ולהתקפלות נתניהו מהתחייבויותיו כלפי הציבור. התיעוב כלפי נתניהו ומה שהוא מייצג, גובר אפילו על חובתם לפעול על-פי ערכים עיתונאים ולקדש את האמת. אין טעם להביא כאן ציטוטים מדבריהם. הם כותבים באופן המבזה את מדינת ישראל, את רצון האזרחים ואת נתניהו בפרט. אותם עיתונים משמשים למעשה אופוזיציה הן לממשלת ישראל והן לאזרחי ישראל. וכך, במקום עיתונות הוגנת ורצינית שתציג את המידע כהווייתו, "תקועים" אנו עם עיתונות מגמתית המספסרת במידע ומשרתת בפועל אג'נדה מדינית המקובלת יותר בכמה ממדינות ערב המתונות.

אותם עיתונאים המהווים סמן מרכזי בעיתונם, אינם עושים מלאכתם ביושר ובנאמנות. הם מצניעים את רצון הבוחר בישראל - שהצביע עבור מפלגות הימין ומצפה ליישום תוכניתן, כולל בנייה נרחבת לפחות בגושי ההתיישבות; הם מתייחסים באופן מבזה לנתניהו ומנסים לגמד את פועלו והישגיו; בד-בבד עם כך הם קושרים כתרים לאובמה, גם כאשר זה האחרון מתייחס באופן מבזה לראש ממשלת ישראל - אובמה שוחח עם נתניהו מכיסאו הנשיאותי כשרגליו/סוליות נעליו על שולחנו הנשיאותי בבית הלבן - ומנסה להכתיב לנתניהו ולמדינת ישראל כולה תוכנית מדינית שעיקרה הקמת מדינה פלשתינית, על-אף שברור ומובן כי כל עוד החמאס שולט ברצועה אין מדובר במדינה פלשתינית אלא בשתי מדינות לפלשתינים; וגם כאשר ברור כי כל עוד נמשך פרויקט הגרעין של אירן, מרחפת על מדינת ישראל סכנת קיום קרובה ומוחשית.

תופעה רעה זו יכול שתיפסק, אם וכאשר יבינו קוראי העיתונים מה רב כוחם, ורק כאשר הם ינקטו צעדים ממשיים נגד אותם כותבים-עיתונים. וצעדים אלה כדאי שיכללו גם הפסקת רכישת אותו עיתון שאינו מקפיד לשמור על זהות ישראלית-ציונית-יהודית.