חלוקת הארץ

האלימות היא הצלחה מפוקפקת. אין ספק כי היא מכניעה את המשטרה. אין לזאת עניין מיוחד ביצירת תרבות של צוותא בירושלים. היא לא רוצה הפגנות בוערות, ראשי חרדים פצועים באלות, שוטרים במחלקות אורטופדיות. אם זאת הצלחה - הבריונות תמיד מצליחה. ראש עיר מצוי שאינו נהרג על אמונותיו יטה על-פי דרך הטבע לקחת פסק זמן מהתחייבויותיו ובלבד שהלחץ המשותף של מפירי הסדר ושומרי הסדר יימוג בפשרה ויניחו לו לנשום לשבוע או לשבועיים אוויר הרים, ולאחר מכן כבר נראה. בסמטאות חוגגים עוד חג של "יד רמה" וכבר מדביקים מודעות המכריזות כי החזית לא הובקעה עדיין סופית ומוטב לה להפגנת הכוח הבאה להיכון לדרך.

מעלות הקדושה של ירושלים מרובות ועולות לגבהים שמעלים שאר הכרכים שבארץ ישראל, ואינן מתיימרות להגיע אליהם. אך עם זאת, ראוי להתבונן ולהיזהר: בשנים של כיבושי ירושלים הלכה הארץ כולה ברובה ונכנעה לגל סוחף של חילון בפרהסיה שלא ידענו כמותו.

החניון בירושלים אולי סגור מעתה, אולם איזה חניון סגור בעיריות הגדולות של ישראל? כמה בתי אוכל פתוחים במעלי כל הרחובות בימי שבת ומועד, כמה בתי קפה כובשים בכיסאותיהם את המדרכות וכמה אייס-קפה לוגמים היפים והיפות אם צעירים הם או צעירות, אם היו לזקנים או לזקנות, בכוסות ארוכות הגיזרה בשעות אחר-הצהריים של שמש מצטננת במנחה קטנה של שבת? צפוף מאוד בדרכים הנוסעות לקניוני הצמתים, בחניוני מרכזי הקניות, בטיילות לאורך החוף. ערים קטנות וגדולות שאך תמול שלשום נאבקו בהן על פתיחת קולנוע בפרבר של ערב שבת ממלאות אולמות ביד מחלקות החינוך והאמנות של העיריות. דומה כאילו אין ימי השבוע שונים אלה מאלה, אלא בשכר כפליים שמשלמים באחד מהם לעובדי רשויות כחוק. האלימות המצטלמת כל כך טוב והזוכה להעצמה של כוח הלחץ שלה על-ידי סרסוריה הצליחה ליצור מסך יעיל שמאחוריו טוותה ישראל את הפרהסיה הליברלית שלה בחיוניות ובנינוחות מושלמים. אין יותר קידוש השם במגה-מטרופולין אשדוד-נתניה. הוא תובע את כל הנשמה בירושלים ולמי יש עוד כוח ואפילו עניין להיאבק על צביון הארץ מאבק קשה וחסר סיכוי כשמאבק על צביון ירושלים מצליח מהר יותר, עמוק יותר, קדוש יותר.

ארץ ישראל אחת

אבל הדברים אינם פשוטים כל כך. לא נאבקים על הפרהסיה. נאבקים על חלוקת הארץ. מי יודה בכך? לא רבים, אבל מי יכול להתעלם מכך? הפרגמאטיות החרדית הכירה בעובדה שיש ארץ ישראל בה שולט הרוב החילוני, בה יהדות אינה אמונה אלא תרבות, בה שבת אינה שביתה ממלאכה אלא יום מסור לכל פנאי-אפשרי, בה חכם אינו מורה הלכה אלא איש אקדמיה או נאור מכל מרחבי הנאורות בספרות, באמנות, במדיה וכיוצא באלה, בה גאווה נמחקה מן המילון והיא שבה ונכתבה בו תחת הערך "הומוסקסואל". הארץ הזאת העוסקת גם בעבודה ובמחקר, בפיננסים וברפואה, בסחר חוץ ובמניות, היא עובדה שמוטב להשלים עימה. ויש לקיים איתה מערכת יחסים אזרחית סבירה, אולם אין חלילה ליפול בקסמי תפישת עולמה הקרובה יותר לפגאניות מאשר לקידמה, ואין טעם לנסות להשפיע עליה שפע טוב של מידות תורניות לא להלכה ולא למעשה.

ארץ ישראל אחרת

ויש ארץ ישראל אחרת, של ירושלים ובני ברק ושל ערי הקודש ביהודה ובשומרון, בהן תובע הרוב החרדי את הזכות הדמוקרטית בהכשר של המחמירים במכשירים לקבוע את אורח החיים של הפרט ושל הציבור, של הבית ושל הרחוב, של המחשבה ושל המעשה. בקונפדרציה החדשה הזאת בין ארץ ישראל הישראלית לבין ארץ ישראל היהודית יושלט חוק ותיקבע מדיניות שיאפשר את ההתקיימות של שתי היישויות זו בצד זו. הקירבה בין ארץ ישראל היהודית לימין מפתיעה עדיין כמה וכמה מומחים לשעבר. החרדים, אם מבית מדרשו של הרב שך אם מחצר מרנותו של הרב עובדיה דגלה בפיוס, בוויתור, בקדושת העם כקודמת לקדושת ארץ ישראל השלמה. מה אירע לה שהימינה? היא הימינה מפני שביתה העילית אינה אידיאולוגיה אלא פתרונות דיור הכרחי להמוני חרדים, היא הימינה מפני שהרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים מצמצמת את האדנות של בית המשפט העליון הנחשבת משאת נפש ימנית, היא הימינה כי בארץ ישראל היהודית יש ערך גבוה יותר למטבעות לשון וחשיבה של "הלכה בידוע עשו שונא ליעקב" ו"מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".

בצל האלימות שהאג'נדה שלה נראית יותר ויותר אג'נדה של חלוקת הארץ, מוצאת עצמה האסכולה של תורה ועבודה הציונית לעילא במצב לא נוח. תורת חייה סתרה כל מגמה של חלוקת ארץ ישראל ליהודית ולישראלית. השתיים היו לאחדים בידיה. היא איבדה את ההנהגה המאפשרת לה ללכת בטוחות כשדגל זה מונף על תרניה. היא לא חרדית, אך יצרה את הביטוי סר הטעם "חרד"לי". היא לאומית, אולם כותבת את התיבה הזאת בדגש חזק ימני עד שלאומי היה "ללאומני". היא מעורה ומוליכה בחברה הישראלית על כל רבדיה, אולם מטפחת בד-בבד מאפיינים של בדלנות המרחיקים ממנה הציונים הדתיים האינטגרטיביים. מול הכוחנות המופגנת - היכן היא עומדת?