"שרה" שרה שיר שמח

יפו, למי שאינו יודע, היא מזה שנים מבצרה הבלתי-מעורער של הגסטרונומיה הבולגרית. אחרוני יהודי ארץ הבלקן, שעוד נותרו בה, ממשיכים לשמור בה אמונים לקולינריה של בית-אבא, וככל שאינם סועדים בבית - הם נוהגים לפקוד את המסעדות הבולגריות וליהנות, בנוסטלגיה, מן המעדנים, שאותם בישלה פעם האמא או הסבתא.

אף שאיננו נמנים עם הקהילה הבולגרית, יש לנו אהדה רבה למאכלים שלה. אהובה עלינו, במיוחד, מסעדת "שרה" הצנועה, שברחוב יהודה הימית 2, בשל האוכל הביתי האותנטי שהיא מגישה לסועדיה.

פאני, אשר על המטבח, ירשה את כשרון הבישול הנדיר שלה מאמה-הורתה, שרה, שעל-שמה גם קרויה המסעדה, ושאותה ניהלה בעצמה, ביד רמה, עוד לפני 40 שנה.

מסתבר שפאני, בתה ותלמידתה המסורה, הצליחה, עד מהרה, להיכנס לנעלי האם ולשמר את סודות הכנתם של המטעמים המופלאים, בנוסח היהודי המקובל. אנחנו, למשל, התאהבנו במיוחד ב"ביורק" - תבשיל הפלפל הבולגרי המעודן והפריך, הממולא בגבינה לבנה רכה. שום טבח בולגרי אחר ביפו לא הצליח עד כה ליצור פלפל טעים כל כך, שאינו נוטף אפילו טיפת-שמן אחת, והספוג כולו בטעם של גן עדן.

טעם של עוד

ה"ביורק" היה, כמובן, רק יריית הפתיחה שלנו. בעקבותיו באה מנה נכבדה של מוסקה, על טהרת הבשר והחצילים, שבה התחלקתי עם בת הזוג. לצידה הוגשה מנת הליטוויצה - תבשיל של פלפל מרוסק, שהוא פצצה מבושלת של ויטמין בי - יחד עם לחם הבית המיוחד, שעליו מרחנו את הממרח המעודן.

המנה העיקרית - כבד-עוף עם אפונה - הותירה אחריה טעם של עוד, ומנתה של בת הזוג - קציצות-בשר עם שעועית ואפונה - לא נפלה ממנה. שתייה קלה, של "אייס טי" וסודה, סייעו בעיכול הכבודה המשותפת.

ועכשיו הגיע תורם של הקינוחים. מאז הפעם האחרונה עדיין נותר בפי טעמה העשיר של ה"אשורה" - מקפא-חיטה עם גריסים, בציפוי קינמון, שאין בריא ומזין ממנו בקינוחי בולגריה. שום מסעדה בולגרית אחרת, שבה ביקרנו עד כה, לא נוהגת, משום מה, להגיש את המעדן הזה, האהוב כל כך על יהודי בולגריה ועלי, הצבר. בת הזוג נותרה נאמנה לקינוח בולגרי אחר, טעים לא פחות: ה"סוטלאש" - אורז מתוק בחלב.

כוס קפה טורקי, כיד מומחי הבלקן, היה האקורד האחרון בסעודת המלכים שלנו. החשבון הסתכם ב-182 שקל, שעליו הוספנו תשר מעגל ל-200 שקל. ול"שרה", ששרה שיר שמח כל כך לבני מעינו, מגיעות תשואות-חן והבטחה חגיגית לשוב אליה במהרה.