נפגעי הלם תאונה -מדוע מפלים ביניהם?

התוועדנו בשנים האחרונות למצוקתם של נפגעי הלם הקרב ונפגעי החרדה. הלם קרב הוא אחד מסוגי המקרים בהם נפגע אדם פגיעה נפשית עקב אירוע טראומטי לו נחשף. מדובר בהפרעת חרדה המכונה הפרעת דחק פוסט טראומטית. אירועים, כמו מותו האלים של אדם, מראות של פגיעות קשות, מעוררים בצופה הנקלע לאירוע [כמובן,הפגיעה קשורה לרקע נפשי קודם] חרדות המתבטאות בהמשך בהפרעות התנהגותיות, הפרעות שינה, תגובות פיזיות שהן ביטוי לחרדה[כאבי ראש מתמשכים] ובירידה בכושר התפקוד.

פגיעה נפשית מתאפיינת בכך שאין דרך לאבחן אותה על בסיס בדיקות אובייקטיביות, ולשם אבחונה אנו נזקקים לראיות על התנהגות הנפגע ודיווחיו על תחושותיו. לאור זאת נפגעי הלם קרב זכו בעבר ואף זוכים כיום לחוסר אמון בתלונותיהם. מאז הוכרה התופעה היו שסברו כי נפגעי הלם מבקשים לעצמם רווח משני כמו למשל להשתמט מתפקיד קרבי, או לזכות שלא כדין בפיצויים.

מצבם של נפגעי הלם הלוקים עקב מאורעות אותם חוו בשירות הצבאי עדיין, למרות הקשיים והמכשולים, טוב ממצבם של נפגעי הלם עקב מאורעות טראומטיים להם היו עדים במסגרת האזרחית, בדרך כלל תאונות קשות. בעבר נפגע שסבל נזק נפשי שלא נלווה לו נזק פיזי לא זכה להיות מוכר כזכאי לפיצוי. בהמשך חל שינוי ובית המשפט החליט להבחין בין נפגע ישיר לבין מי שפגיעתו באה עקב היותו עד ראייה לאותו מאורע קשה. הנפגע הישיר פוצה ואליו הנפגע המשני לא זכה לפיצוי.

גם כיום הנפגע המשני אינו זכאי בעקרון לפיצוי, אך בחריג חשוב אחד. אם הנפגע המשני הוא קרוב משפחה בדרגה ראשונה של הנפגע בתאונה ואשר ראה את התאונה או את תוצאותיה המידיות, הוא יהיה זכאי לפיצוי ובלבד שנגרמה לו פגיעה משמעותית [למעלה מ10% נכות נפשית], משימה לא פשוטה. הלכה זו הקרויה "הלכת אלסוחה" מהווה כר פורה לדיונים משפטיים רבים ועד עצם היום לא הובררו גבולותיה המדויקים.

לאחרונה נידון בבית המשפט השלום בנצרת מקרה גבולי. נהג קטר מצא את עצמו מעורב בתאונת דרכים שהיא הסיוט של כל נהג רכבת. במהלך נסיעה בקו חיפה -ת"א אירעה תאונת דרכים והרכבת בה נהג התנגשה בעוצמה רבה ברכב אשר עמד על פסי הרכבת ואשר נהגו לא ציית למחסום. ארבעת נוסעי הרכב נהרגו בתאונה - איזה סיכוי היה להם בהתנגשות עם רכבת?

בית המשפט השלום בנצרת קיבל את טענת התובע, הנהג, אשר תבע את רכבת ישראל וחברת הביטוח הפניקס וקבעה בניגוד לעמדת הנתבעות כי הנהג נפגע באופן ישיר בתאונה, נגרמו לו נזקים משמעותיים וזכאותו לפיצוי מעוגנת בחוק. השופטת דחתה את הטענה כי הנהג בעצם היה עד ראיה בלבד לאירוע והוא לא נפגע פגיעה פיזית ממשית.

על-פי המצב החוקי כיום "סתם" עובר אורח, שאינו נהג או נוסע, אשר ראה את אותה התאונה [נניח שעמד ליד המחסום] ואפילו נפגע עקב המראות הקשים פגיעה נפשית קשה ביותר אינו זכאי כלל לפיצוי. קיים ספק רב אם נוסע ברכבת שהיא רואה את התאונה המחרידה ונפגע פגיעה נפשית עקב כך יהיה זכאי לפיצוי.

מדוע מפלים בתי המשפט בין נפגעים שונים שלמעשה נפגעו באותה הפגיעה ובשל אותו אירוע? הסיבה היחידה לאבחנה ביניהם כנפגעים ישירים, או משניים, נובעת מחוסר האמון הנושן של מערכת המשפט ביחס לפגיעות שהן פגיעות נפשיות מובהקות. חוסר אמון הנובע מחשש, המופרז, כי מתן זכות פיצוי לנפגע משני תביא לריבוי תביעות כוזבות. הגיע העת לחשוב מחדש על אבחנה זו - אין לה הצדקה עניינית והיא מפלה שלא על בסיס ענייני בין נפגעים שזכאות כולם לפיצוי מלא חייבת להיות מוכרת.