הרמת דגל לבן היום תביא דגל שחור מחר

בתום שלוש שנים לנפילתו של גלעד שליט בשבי, הובהר בעליל כי חמאס מחזיק בעמדותיו התחיליות, שכדי לשחרר את אסיריו מכלאי ישראל, הוא לא יניח לשליט להשתחרר - יהא המחיר אשר יהא, לרבות כאשר חלק מן ההנהגה הפלשתינית מצויה במעצר ישראלי. כפי שדיראני העצור אצלנו לא הועיל לשיחרורו של רון ארד, הנה גם החזקתו של דווייק ושל שאר חברי פרלמנט פלשתיני בידינו לא הועילה במאומה להשבתו של שליט. לחמאס, שלא כמו לישראל, יש כושר עמידה בלתי מוגבל, או מפאת החיץ הבלתי חדיר שבין ההנהגה הקשוחה, שאינה קשובה למשפחות ולדעת הקהל התובעת את החזרת בני הערובה, או כי היא משכילה להכפיף את הדרישה להחזרת בני הערובה המעטים מלפני שלוש שנים לטובת השבתם של מספר גדול יותר של אלה שנשפטו מלפני שנים רבות.

לפיכך, החברה הישראלית, ובה מטובי בניה, מטה בעת האחרונה את תביעתה להתגמשות מחמאס אל ממשלות אולמרט ונתניהו, לשלם את המחיר הנדרש מהן, מה שיעניק ניצחון גדול לחמאס ויבטיח את התרחשות החטיפה הבאה, לשם שיחרור ודאי, מהיר, ומבוסס על תקדים, של להקת הרוצחים הבאה. שלא נתבלבל: בעניינו של שליט אין מדובר ב"חילופי שבויים", הנערכים מפקידה לפקידה בין מחנות אויבים, אלא באלפי רוצחים ופושעים, שידיהם מלאות דמים, שנשפטו ונאסרו על-פי דין ומזה, ובחייל יחיד שלא חטא, שנחטף בניגוד לכל דין מזה. בעצם השוואת מעמדם, תוך הטחת ביקורת על ממשלת ישראל על שאינה נכנעת לתכתיב הזה (כי הרי לא היה כאן משא-ומתן, אלא תכתיב המוקשח חליפות), אינה מבשרת טובות על כוח העמידה של חברתנו, ואינה הוגנת כלפי ההנהגה שלנו, החייבת לשאת באחריות לכניעה כזו.

לו הייתה זו כניעה ישראלית חד-פעמית, סופית, המהווה פתרון קבוע לבעיית האסירים, היינו אומרים ניחא, משהיינו מביאים צרי לתלאותיה של משפחת שליט היקרה לכולנו. אך לא זו בלבד שחמאס מבטיח לנו את המשך החטיפות, אלא שבכך הוא היה יוצא כשידו על העליונה, כאשר שליחיו הרוצחים פטורים מעונש וללא הרתעה מפני המשך רציחותיהם וחטיפותיהם, בעוד אנו יושבים חסרי אונים ומחרישים. האמנם כניעה כזו שלנו למאבק על חיינו, ולחבורות רוצחים המבטיחות להמשיך ולמרר את חיינו ולאיים על עצם קיומנו, גם אם יושג הסדר עם שאר פלשתינים, היא אכן הדרך היחידה האפשרית שנותרה לנו? האם אלה שמייעצים לנו להרים דגל לבן, מתוך דאגה לחיילנו החטוף ולמשפחתו, אינם חוששים שמא הכניעה רק תחמיר את מצבנו?

היו שנים שבהן השאלה אם להיכנע כלל לא עמדה על הפרק, ביודענו מה משמעה ומה מחירה של כניעה. כאשר בה-בעת, החלטתנו נחושה להביא לפדות בנינו, אזי אין מנוס מהגעה למבחן כוח עם האויב במטרה להכניעו, במקום להיכנע לו. היו שנים שהיינו עתירי רעיונות, יוזמות והפתעות. ובכן מה קרה לכל אלה, דוקא כאשר בראש משרד הביטחון שלנו עומד קצין הסיירת המעוטר ביותר בדורותינו? האמנם אין אפשרות למצוא תחבולה כלשהי - בין באמצעות מצור כלכלי, סריקה צבאית, או שיתוק החיים ברצועת עזה - עד שחיילנו יומצא לידינו? האם אין דרך להבהיר לחמאס, כי אין שום סיכוי, עתה ובעתיד, שישיג את מבוקשו באמצעות חטיפות?

אפשר, למשל, להודיע מראש, כי אף מכונית, סיוע, מצרך או שרות לא יורשו להיכנס לעזה. לאלה שיטיפו לנו על פגיעה בצרכים אזרחיים נאמר, כי אכן פגיעה בצרכים הומניטריים מצערת, אך זה שלוש שנים מוחזקת מדינה שלמה בגרונה בשל חייל חטוף, שאפילו אינו מורשה ביקור. נציע להם כי ילחצו על החוטפים, כי אצלם מצוי הפתרון לבעיה: כל שעל חמאס לעשות הוא להשיב את גלעד. ניתן, לחילופין, להטיל עוצר בלתי מוגבל על כל הרצועה, לחלקה למשבצות ולסרוק אותה בשיטתיות מבית לבית, עד שיתגלה גלעד או עד שהוא יוחזר לידינו. זה אכן יקח זמן ואמצעים, אך אנו כבר ממתינים שלוש שנים ללא תוצאות. ואפשר לפשוט לרצועה ולשבות את כל מנהיגות הממשלה וחמאס, עד שנשיג מבוקשנו. זה עלול לגבות מחיר, אך הוא יהיה אפסי לעומת מה שייחסוך לעצמנו אם ניכנע.