אובמה, סרקוזי, ברלוסקוני ואחרים הביאו להצפת השיח הציבורי ביחס לישראל בסוגיית "שתי מדינות לשני עמים" - נכונותה של ישראל לוותר על שטחי יהודה ושומרון ולהבטיח, כך טוענים דוברי השמאל הישראלי, את אחיזתה במדינה יהודית בטוחה בגבולות הקו הירוק.

הדיון בתפיסת "שתי המדינות", יש אומרים - ובמידה רבה של צדק - הוא חלק מהשיח הביטחוני-פוליטי, הדוחק הצידה לא מעט סוגיות אזרחיות "רכות": זכויות מיעוטים, כלכלה וחברה, מדיניות רווחה ועוד. אך למעשה, ההבטחה המגולמת ברעיון "שתי המדינות" - זו שבמסגרתה מדינת ישראל תיוותר פחות בטוחה אך יותר יהודית וריבונית, מקפלת בתוכה פנטזיה, שהמאמינים בה מסרבים להתבונן בפן נוסף אשר נדחק מן הדיון הציבורי: אובדן הריבונות והעצמאות הישראלית בגבולותיה הריבוניים ממערב לקו הירוק.
כפי שעולה מנתוני "מדד הריבונות", שנבדק לראשונה על-ידי "מרכז מורשת מנחם בגין" בשנת ה-60' למדינת ישראל, הרי שאם יש מקום לחרדה ולפעולה דחופה, אין זאת לשם הבטחת תקומתה של המדינה הפלשתינית, אלא בראש ובראשונה בעניין הבטחת מה שלכאורה מוסכם על-ידי כלל המפה הפוליטית הציונית: ריבונות ישראלית במדינה היהודית.

כך למשל, עשירית מן הציבור הישראלי נחשף לאיומים ולסחיטת דמי חסות במסגרת תופעת ה"פרוטקשן". אחד מכל עשרה! אלה מצויים בעיקר בנגב, בגליל ובשרון. 30 אחוזים מתוכם מדווחים כי הם נכנעים לסחטנות ומשלמים את דמי החסות. 88 אחוזים מהנחשפים לתופעת הסחטנות מדווחים כי אינם פונים למשטרה, ומנמקים זאת בכך שהמשטרה כלל אינה כתובת עבורם וכי אין להם אמון ביכולתה לטפל בתופעה. דבר זה מסביר את שיעור הנסחטים הנוהגים לקחת את החוק לידיים ולטפל בעצמם בבעיה, עקב מה שהם מגדירים כאי-קבלת הגנה מן המדינה: 44 אחוז, ואת נכונותם של 32 אחוזים מהישראלים להצהיר, כי לא יהססו להשתמש באמצעים בלתי חוקיים או אלימים במקרה של איום עליהם או על רכושם.

למעשה, אין צורך בסקרי דעת קהל כדי להיחשף לתופעות של היעדר ריבונות ישראלית בתחומים שבהם היא נחשבת בלתי מעורערת. השיח התקשורתי עוסק, ובצדק, במאחזים בלתי חוקיים הנבנים ביהודה ושומרון. אך מה קורה באזור שעליו חלים המשפט והריבונות הישראלית? בנייה בלתי חוקית, השתלטות על קרקעות, שימוש פיראטי בקווי חשמל וחדירה פרטיזנית לצינורות המים של חברת "מקורות" הפכו עניין שבשגרה. יישובים קהילתיים, המעוניינים בכך שמערכת החשמל המרכזית שלהם לא תינזק, חברות סלולאר שמבקשות להימנע מהשחתת האנטנות שלהן, כמו גם פקחי חברת החשמל המבקשים למנוע את העברת עמודי החשמל, ששוויים מיליוני שקלים, לסוחרי מתכות - כל אלה נדרשים לשלם מדי חודש בחודשו, לעיתים לכמה גורמים במקביל, דמי חסות, המבטיחים כי השגרה לא תופר. רשויות המדינה יודעות זאת ועוצמות עין.

במהלך סיור משותף לכמה חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון ולקציני משטרה בכירים, דווח על איתור כמה כלי רכבי יוקרתיים, שנגנבו מיישוב אמיד בדרום לאחד הכפרים הסמוכים. עם היוודע מיקום הרכב, פנו השוטרים - אוכפי שלטון החוק - לבעליהם והפנו אותם אחר כבוד לחברות הביטוח. "אם אנחנו לא רוצים אינתיפאדה - אז לשם אנחנו לא נכנסים", הם אמרו. זה לא סוד. לא בכדי נהגי מוניות באר-שבעים נאלצים לבטח את מוניותיהם בתל אביב, חברות ביטוח בדרום פשוט לא מעוניינות לספק את השירות לתעשיית גניבת הרכב בעת שהיא מצויה בשיאה. את המציאות שמאחורי הסטטיסטיקות המשטרתיות על צמצום התופעה - תושבי באר-שבע טרם פגשו. לא בכדִי החלה בצפון לפעול בשנים האחרונות מיליציה - קשה למצוא לה הגדרה אחרת - בדמות משטרה אלטרנטיבית של חקלאים מקומיים, שהבינו כי רק בכוחם שלהם לייצר הרתעה מפני הפורעים. מדובר על חזרה מסוכנת לעידן הקדם-ריבוני, שבו נדרשו יהודים לקחת את גורלם בידם ולספק לעצמם ביטחון בהיעדר מדינה להם.