האם יירד, לבסוף, המסך על ערוץ 10? ההיגיון אומר שכן והרגש אומר שלא. במרוצת עשר שנות קיומו לא הוכיח עצמו הערוץ מבחינה כלכלית. בעליו הזרימו, אומנם, שוב ושוב, סכומי-עתק כדי להבטיח את פעילותו השוטפת, אבל גם בהם לא היה כדי לערוב לשרידותו. להארכת זיכיונו נדרש עכשיו הערוץ ל-50 מיליון שקל, וספק גדול אם אכן יעמוד לו כוחו בסכום הזה. מכל מקום, בעליו, יוסי מימן ורון לאודר, כבר הודיעו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי כתפיהם צרות מכדי להמשיך ולשאת בנטל הרובץ עליהן.
כישלון כלכלי של ערוץ טלוויזיוני הוא תופעה מוכרת למדי בעולם הרחב, אבל, אסור לשכוח שהצלחתו אינה נמדדת, בהכרח, רק בחומר, אלא גם ברוח; זהו הרי גורלם האכזר של עיתונים, מוזיאונים ואוניברסיטאות, שהצלחתם הכלכלית בטלה, בדרך כלל, בשישים, אל מול תרומתם הרוחנית האדירה, והם נאלצים להתקיים מתרומותיהם של נדבנים. אלא שבמצב הכלכלי העגום, שבו שרוי המשק הישראלי, יש גבול גם למשאבים המצויים בידיהם של טייקונים כלכליים עתירי-יכולת, נוסח מימן ולאודר, ועכשיו, לרוע המזל, גמרו השניים אומר להרים ידיים.
תרומה נכבדה
אין לחלוק על העובדה שערוץ 10 תרם תרומה נכבדה להעלאת רמתם של שידורי הטלוויזיה. רבות מתוכניותיו לא רק שאינן נופלות מאלה של ערוץ 2 - הן, אפילו, עולות עליהן לאין ערוך. לא מעטים מן הטאלנטים המככבים בו עשויים להתחרות, ללא חשש, בעמיתיהם המככבים בערוץ המתחרה.
בעצם קיומו של ערוץ 10 טמונה ברכה רבה. בסופו של דבר הוא הרי תמיד הצליח ליצור תחרות בריאה והולמת עם הערוץ השני על הצפייה בשידוריו. משתיעלם התחרות הזו, עלול הבולדוזר של ערוץ 2 להשתלט, סופית, על המסך הקטן, כשהוא כבר דורס, ממילא, את הערוץ הראשון, שגרזן הכורת מאיים עליו זה מכבר, ושסובל, ממילא, מצפייה מזערית בלבד.
יש מצבים שבהם חייב הרגש לגבור על השכל, כמו, למשל, במצבו העכשווי העגום כל כך של ערוץ 10. הגם שלרוע מזלו נקלע הערוץ הזה, כבר מזמן, לחובות כבדים, לא זו העת לבוא עימו חשבון; בוודאי שלא לרקוד על הדם שהוא נאלץ לירוק כבר שנים רבות כל כך. אז, במטותא, תנו לו עוד הפעם צ'אנס!
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
