|
|
השפה היא המסר [צילום: בוצ´צ´ו]
|
|
|
|
|
לאחרונה, החליט שר התחבורה, ישראל כ"ץ, בנועזותו המוכרת, לרמוס את השפה הערבית על חשבון דובריה, תוך חילוף השילוט בערים, מהשפות הנוכחיות - עברית, ערבית, אנגלית - לעברית בלבד. החלטה זו, כפי שהשתמע מדבריו, תעמוד על כנה, למרות כל התנגדות שתישמע. בהזדמנות אחרת, הוא גם ציין את המניע להצעתו המוזרה - שלילת זכות השיבה.
הזכות לשפה הערבית, למי שלא יודע, היא יסודית ורשמית כאחד, המוכרת במדינת ישראל מאז קיומה ואף הוזכרה מפורשות בסע' 82 לדברי המלך במועצתו, שאומץ על-ידי המחוקק דאז. זכות זו הוכרה גם כן בפסיקת בית המשפט העליון כזכות רשמית, שמייחדת את המיעוט הלאומי-הערבי משאר המיעוטים במדינה מסיבות אלו ואחרות. ההכרה בזכות באה לידי ביטוי במישורים שונים ולא רק בשילוט. השילוט הוא עוד נדבך לקיומה של הזכות ומימושה. משכך, החלטתו של השר ישראל כ"ץ פוגעת בערכי יסוד של האוכלוסיה הערבית, חותרת תחת שלטון החוק, ואף מכרסמת החלטות בנות שנים רבות שניתנו מפיהם של שופטי בית המשפט העליון בפסיקות שונות, כגון פס"ד עדאללה.
המניע להחלטה מוזרה ומפוקפקת זו, הוצהר באופן גלוי מפיו של ישראל כ"ץ בהזדמנויות שונות, וכדבריו: "לתדהמתי... זכות השיבה נכנסת לנו מהדלת האחורית". השר כ"ץ, שמשמש ושימש שר וחבר כנסת המון שנים במדינת ישראל גילה, ורק לאחרונה, לתדהמתו, שזכות השיבה נכנסת "לו" מהדלת האחורית. סבורני, וכך חשבתי תמיד, שהתזמון לכל החלטה מדינית-פוליטית זו או אחרת, מעמיד את ההחלטה על אמיתותה. התדהמה של השר כ"ץ, בעיניי, נשמעת מפוקפקת למדי, לאור התנאי שהציב נתניהו בפני נשיא ארצות הברית להקמת מדינה פלשתינית - הכרה במדינה יהודית. הרמז - כשם שיש הכרה מרצון, ישנה גם הכרה בכוח.
נראה כי הפעם, החליטה הממשלה לנקוט את צעדיה החותרים תחת הקיום הערבי בזהירות משנה, אולם בצורה גלויה יותר, מעין "בדיקת דופק" האוכלוסיה הערבית, זעמה ותגובותיה. וכך, לפי קצב הדופק, יתקבלו עוד החלטות פוגעניות. עקרונית, וכך מורה משפט המדינה, והורה מזה שנים, דין החלטה בלתי חוקית - פסלות. משתמע מכך, שדין "כל" התנגדות להחלטה בלתי חוקית - תקפות. כלומר, משום שהחלטתו של השר לא עומדת בכל מבחן חוקתי ומשפטי, ואף חותרת תחת קיומו של המיעוט הערבי במדינה, הרי עומדת לו הזכות להתקומם נגדה ב"כל דרך" שתביא לפסילתה, אחרת - האור הירוק יידלק בפני שרים אחרים שכמותו!
החלטות פוליטיות אינן נחלת תדהמה ו/או ערנות יתר, כפי שהסביר השר כ"ץ עצמו בקבלת החלטתו הבלתי מרוסנת. החלטות פוליטיות מבוססות ומושתתות על מדיניות, שעומדת להינקט ו/או ננקטת על-ידי ממשלה שוררת, שחבריה מתווים את הקווים האדומים והירוקים למימושה. באם נקח את הנסיבות שאפפו את קבלת ההחלטה והחלטות אחרות, נגלה רמז חד-משמעי לערביי ישראל - מקומכם לא איתנו. זה התחיל בהכרת המדינה כמדינה יהודית, בשילוב ערים, בתוכניות בנייה, בהריסת בתים, ועד החלטתו של השר כ"ץ באחרית הימים - שילוט ערים. דומני כי ההחלטה הבאה תצא מפיו של שר הפנים, שכן מרבית ההחלטות מתיימרות לשנות את הזהות הערבית-ישראלית, והמודעות לה.
החלטתו של השר כ"ץ אינה רק פוגענית, החותרת לשלילת הזהות הערבית לאומית, אלא גם משקפת סוג של חוצפה שלא ראתה עוד העין הפוליטית הישראלית, במובן זה שהסרת הכיתוב הערבי והחלפת השלטים הקיימים, כרוכים בעלויות בהן יישאו הערבים, משלמי המיסים. מטבעם של הדברים, הערבים יצרכו לשאת בעלויות הפגיעה הזהותית וההגדרתית שלהם עצמם, ואין אדם בר דעת שמקבל זאת על עצמו. יצוין, כי מבירור עלויות שפורסם, עלות כל שלט תעמוד על סך 11 אלף שקל. ריבונו של עולם, חסר למדינה במה להשקיע את כספיה?! מערכת החינוך סובלת, הצבא מחוסר אמצעים ומשאבים, הפשיעה גוברת והמשטרה נחלשת. ואם בתחומך עסקינן, אדון נכבד, ישראל כ"ץ, להזכירך: מספר ההרוגים בתאונות דרכים עולה על מספר ההרוגים במלחמות המדינה מאז קיומה. הלא הגיעה השעה לנטרל את השנאה הפנימית ולהקפיא את הליכי ההילחמות המתמדת עם הקיום הערבי? הלא הגיע הזמן להפנים את הבעיות המשמעותיות העומדות לפתח כל בית בחברתנו ובפני כל אזרח? עד מתי ימשיכו מנהיגי המדינה לחזק את הריחוק המגזרי תרבותי בין כלל האוכלוסיות, מהחרדית הקיצונית ועד הערבית השמרנית?
