קול נדרי

פרשת מטות-מסעי, שקראנו בשבת, היא לא רק סיום של ספר במדבר, אלא גם פרק סיכום של החומש, מעין מיקרוקוסמוס של החומש כולו. זו לא רק פרשת מסעי, המסכמת את מסעות בני ישראל במדבר ומשמעותם. מעֵבר לכך מדובר בנושאים ובמסָרים מרכזיים שנידונו בחומש, וחוזרים גם בפרשותינו. נושאים אלה הם המנהיגות וכוח הדיבור, השפעת הסביבה, טומאה וטהרה, ערֵבות הדדית, מניעת אלימות ואפילו מעמד הנשים בתורה.

לא כמו אובמה

פרשת הנדרים, הפותחת את פרשתנו, מצביעה על ערכה של המילה המדוברת ועל הצורך לשמור על מוצא פינו. אך הנקודה המעניינת היא, כי אף שמדובר בנדרים פרטיים, הפנייה של משה במצוות הנדרים היא בראש ובראשונה לנשיאי ישראל, ראשי השבטים. מכאן, דומני, ניתן ללמוד על הזיקה הפנימית שבין שני נושאים אלה - המנהיגות וערך הדיבור. וזו סיבה למסיבה לדון בסוגייה חשובה זו.

מצד אחד אנו רואים שמנהיגי ישראל אינם מצטיינים בכושר הדיבור והרטוריקה. משה רבנו היה כְּבַד פֶּה, וירמיהו הנביא נרתע ממנהיגותו בטענה: "לא ידעתי דַבֵּר". בניגוד לנאומים הרטוריים, המהווים בהתאם למסורת היוונית כרטיס כניסה לעוֹלם המנהיגות - במיוחד בעידן התקשורת המודרנית - (עיין ערך אוֹבָּמָה) - מנהיגינו בתורה מעולם לא נבחרו בזכות הכושר הרטורי שלהם, אלא בזכות מעשיהם.

רִיד מַי לִיפְּס

לעומת זאת, מן הצד האחר, על מנהיגי ישראל - כפי שאנו למֵדים בפרשת הנדרים - לשמש מודל חיקוי לטוהר הלשון ולשמירת מוצא פינו. מלבד זאת עליהם לזכות באֵמוּן העם ולקיים הבטחות. "רִיד מַי לִיפְּס" (קיראו את שפתיי), זוכרים? זו לא רק אימרה מיתולוגית של ביבי, אלא בראש ובראשונה סיסמה מעשית וסמל לקיום הבטחות. על ראשי העם להפגין מנהיגות בכל הליכותיהם ומעשיהם.

במאמר מוסגר נראה לי כי גם את הפסוק "חושך שבטו, שונא בנו" ניתן להסביר בדרך זו. שבטו דהיינו מנהיגותו - כנציג השבט - הלאומי, הציבורי והמשפחתי. הפגנת מנהיגות של אישי ציבור (בדומה של הורים למשפחתם) היא ביטוי של אהבה כלפי העם שיש לו אמון וביטחון במנהיגיו המסורים. כאלה הם משה רבנו, אהרון הכהן ומרים הנביאה, שהביאו ליהודים בזכותם את המן, ענני הכבוד והבאר בהתאמה, על סגולותיהם הנפלאות, ואשר על הסתלקותם המצערת של הצדיקים מספרות הפרשות האחרונות בחומש במדבר. אך לא סוד הוא, כפי שהתורה חושפת, שמנהיגים צדיקים אלו, על-פי רמתם הרוחנית הגבוהה, מעדו גם הם... בדיבור. כיצד קרה הדבר? לא, אין מדובר בסקוּפּ עיתונאי, חלילה. אין ספק שמדובר במעידות קלות, לכאורה, שלגבי היהודי הממוצע אינן נחשבות לעבירות כלל, אולם לגבי המנהיגים הצדיקים הן נבחנות בחומרה רבה. ברור שהדבר מצביע על הסטנדרטים הגבוהים של התנהגות הנדרשים ממנהיגים בפרט, המשמשים דוגמה ומופת לעם, ומצדיקים בכלל. (לתשומת לבך, ביבי, מנהיגי האומה מאחוריך).

החטא הקדמון

חטא הוצאת דיבה הוא לא המצאת העיתונאים, או של המחוקק בן זמננו. לשון הרע כידועׂהוא החטא העתיק ביותר, שלראשונה הנחש הקדמון, שפיתה את חווה לאכול מעץ הדעת, חטא בו. גם חומש במדבר לא חוסך מאיתנו פרשות דרמטיות של המרגלים, שהוציאו דיבה רעה על הארץ, ושל קורח שדיבר סרה במשה, והשלכותיהן ההרסניות. מעל לכל נחסכה מהיהודים לשונו הרעה והקטלנית של בלעם הרשע, כאשר ה' הפך את הקללות בפיו לברכות. גם העם במדבר, שהפך ל'קוּטֶר' בהשפעת העֶרֶב רב (אותם גויים גֵרים, הזכורים לשימצה, שהסתפחו לישראל ממצרים), והתלונן על המן, על רעב ועל צמא, ואף התאווה לבשר - לשם תאווה בלבד - נכשל בלשונו.

יוצאי דופן הם מרים ואהרון שדיברו לשון הרע על משה, שפרש מאשתו ציפורה והקדיש לילות כימים למען העם. הם ציינו עובדה נכונה, ואף כוונותיהם היו טובות למען שלום בית (כזכור, שניהם עסקו בתחום זה. מרים מנעה גירושי אביה עמרם, מאמה יוכבד, ובזכות נישואים אלה נולד משה. אהרון השכין שלום בין זוגות בפרט ובקהילה בכלל). לשון הרע נאמרה איפוא לשם תועלת, המותרת על-פי ההלכה. אך כאמור, עם צדיקים - ובמיוחד בתפקידי הנהגה - הקב"ה מקפיד כחוט השערה.

ומשה היכה על סלע

ובמה חטא משה בדיבור? כזכור, הוא היכה את הסלע, כדי להוציא ממנו מים, במקום לדבר אליו. בקנה מידה של המנהיג משה מדובר במעידה חמורה. עובדה שנאסרה עליו הכניסה לארץ בגין עבירה זו. מדוע? משום שבעיני ישראל הדבר היה עלול להתפרש כחוסר באמונה, וזהו חילול השם ברבים.

יש לזכור, כי תיתכן הוצאת מים מהסלע על-ידי הכאתו הכפולה גם בדרך טבעית. הדיבור אל הסלע היה אמוּר לשמש תזכורת להתנהלות הניסית של ה' כלפי עם ישראל - במיוחד על-רקע משבר האמונה של העם - החל מיציאת מצרים, דרך קריעת ים סוף, מתן תורה, הורדת המן, ועד ענני הכבוד שגם הגנו על העם, כיבסו וגיהצו את בגדיו וגם שימשו כמטוס הקל להסעת העם לירושלים.

יתר על כן, ההכאה משקפת את כעסו של משה על תלונות ישראל, והכעס נחשב לעבודה זרה, שעל ארץ ישראל להיטהר ממנה. למעלה מכך, הכאת הסלע מייצגת דרך של אלימות, הפסולה מכל וכל ביהדות, ואינה הולמת את מנהיגותו של משה. והיא גם מסמלת פגיעה בבריאה של ה'. וכידוע אפילו לעצים אין להזיק. על הזיקה הפסיכו-פיסית ביקום כבר הצבעתי במאמרי על אקולוגיה רוחנית (ע"ע).

הקול קול יעקב מייצג את דרך היהדות, לעומת הידיים של עשיו. זהו המסר המרכזי שרצה ה' לשדר בדיבור אל הסלע. הקב"ה, שברא את העולם במאמר, ביקש להאציל מרוחו זו למשה לעיני העם. מדוע איפוא היכה משה את הסלע? נראה לי כי משה בענוותנותו הרבה סבר כי הוא אינו ראוי להשתמש בכוחו הבלעדי של הבורא - הדיבור, ועל כן היכה את הסלע. והשאר היסטוריה.

סבלנות וסובלנות

האחריות הציבורית של הכהן, המנהיג והרב ("שפתי כהן יורו דעת") משתקפת גם בפרשת ערי מקלט, המיועדות לרוצחים בשגגה, שאינם משתחררים עד מותו של הכהן הגדול.

בפרשת פנחס ראינו גם שמנהיג העם חייב לגלות סבלנות וסובלנות כלפי העם. משה ביקש מה' למנות יורש אחריו, שיודע להלך עם כל הרוחות בעם. היורש המתאים, שענה לדרישות אלה, היה יהושע. בפרשתנו נוסף נדבך נוסף לתכונות המנהיג: עליו להיות חף מכל זיק של קנאות. משום כך פנחס, שהציל את העם ממגיפה בחיסול הממוקד של עברייני בעל פעור, זמרי וכזבי, התמנה לכהן משוח מלחמה, וה' נתן לו ברית שלום, אך נשלל למנהיגות. קנאות? לא במחוזותינו. פנחס הוא במפורש לא מודל לקנאות, שהותרה כהוראת שעה בלבד. (לתשומת לב יגאל עמיר ומרעיו).

לא רק המנהיגים, אלא גם השבטים ערֵבים לעַמם. ראובן, גד וחצי שבט המנשה, התבקשו בראש ובראשונה להתגייס למען העם בכיבוש הארץ, ורק אז להתנחל בעבר הירדן המזרחי. כן, לשתי גָדות לירדן יש גם משמעות של אחריות קולקטיבית.

אגדת חולדה ובור

לא רק המנהיגים, המשמשים מודל לעם, חייבים בקיום הבטחות. כולנו מכירים את ההבטחה "בלי נדר", ותפילת "כל נדרי", להתרת נדרים (טקס הקיים לא רק בימים הנוראים, אלא במהלך השנה כולה), הפותחת את תפילות יום הכיפורים הקדוש ומצביעה על חשיבות הנושא. על ערך כיבוד המילה עומדים חז"ל בסיפור הקלאסי על חולדה ובור.

פעם אחת נפלה נערה לבור וזעקה לעזרה. עבר שם בחור אחד, והבטיח לחלצה בתנאי שתינשא לו. הסכימה הנערה להצעת הנישואין הנדיבה. אמר הבחור: ומי יהיה עָרב לכך? אמרה לו שהחולדה, שהייתה שם, והבור - הם יהיו העדים. חלפו שנים מאז, ומים רבים זרמו בבור. הנערה שנפלה לבור סירבה לכל הצעת שידוך שהגיעה אליה בעמדה בקיום הבטחתה לאותו בחור. אך למרבה האירוניה דווקא הבחור נישא לבחירת ליבו והֵפֵר את הבטחת הנישואין לנערה. אף נולדו להם שני בנים. אולם מזלם לא שָפר עליהם. כן, ניחשתם. בנם האחד חולדה הכישה אותו וָמת, ובנם השני נפל לבור ומת. האסונות בשרשרת הדליקו נורה אדומה אצל האישה, והיא שאלה את בעלה לפשרם, האִם זכור לו מעשה שעשה שיכול היה לגרום לאסון הטראגי. אז נזכר האיש בהבטחת הנישואין, שלא קוימה, לנערה שהציל, ובשני העדים המוזרים, החולדה והבור, שמימשו את עדותם הקטלנית. בסופו של דבר הוא התגרש מאשתו ועמד תחת החופה עם אותה נערה, שאכן, כאמור, נותרה ברווקותה.

שיעור באקולוגיה

חז"ל למדו על חשיבות איכות הסביבה בפרשתנו. ערי הלוויים היו צריכות להיות מוקפות במגרשים לנוי ולצמחייה. אך פרשתנו מלמדת כי לא פחות מאיכות הסביבה הפיסית חשובה האקולוגיה הרוחנית. על הזיקה האורגנית בין הכלי הדומם לרמה הרוחנית האנושית מצביעות גם הלכות הטהרה - בדומה למת - שחלו על כלי מדיין שהחטיא את ישראל. הדמיון בין טומאת הכלים לטומאת המת בא לידי ביטוי גם בפתיח הלשוני "זאת חוקת התורה". הלכות הגעלת כלים נלמדו מכאן. "כל דבר אשר יבוא באש - תעבירו באש". הכלל המַנְחֶה: כבוֹלעו, כך פּוֹלטוֹ". בהתאם לאופן השימוש בכלי, כך היא הגעלתו. אם השימוש בו באש (צלייה), גם ההגעלה היא על-ידי ליבּוּנוֹ באש, "וכל אשר לא יבוא באש, תעבירו במים". אם בישלו בכלי, גם מגעילים אותו בהרתחה. אם השתמשו בו בצונן, גם ההגעלה היא במים קרים. ובקיצור: "ניקוי שורש".

קאמבק המסעות

מלבד סוגיית הנחלות פרשת מסעי, כשמה, מהווה מעין 'קאמבק' לכל מסעות ישראל במדבר. לא, אין מדובר במפת הדרכים או בשיעור בגיאוגרפיה. בתורה, כידוע, אין אפילו תג מיותר ללא משמעות. המטרה היא שבני ישראל בצפייה לאחור, ובמרחק זמן ומקום, יפיקו את הלקחים הנדרשים ממסעותיהם ומהארועים שהיו שם. כך למשל ילמדו על התנהלותם הניסית במדבר, שה' סיפק להם תמיד מזון, מים (לדוגמה באֵילים) והגנה ביטחונית מפני האויבים מחד-גיסא. מאידך-גיסא ילמדו לתקן את חטאיהם ותלונות השווא שלהם, המשתקפים גם בשמות המקומות, דוגמת מרה, מי מריבה, קברות התאווה (תאוות הבשר, כזכוּר). ברפידים, שרפו ידיהם במצוות, בהשפעת עמלק. בשיטים, שם חטאו בבעל פעור, ילמדו על חומרת עבירת הפריצוּת והמתירנות.

הם ילמדו גם ממידות מנהיגיהם הצדיקים, בחינת "והיו עיניך רואות את מוריך", והכרת תודה. בחצרות ילמדו שהמתינו למרים הנביאה, שסיפקה להם את הבאר המפורסמת (מלבד מים, היא הניבה גם תוצרת חקלאית וסימנה את גבולות החניה בין השבטים), לאחר שלקתה בצרעת. ואגב כך ילמדו להיזהר מלשון הרע, לאחר שמרים, אף שדיברה לתועלת, למען שלום בית, נגד פרישת משה מציפורה אשתו, לקתה בעבורם, כדי להמחיש להם את חומרת העבירה. בקָדֵשׁ ילמדו על מרים, המנהיגה הקדושה, ששָם קברו והספידו אותה במותה. ובהור ההר, שם ביכו כל ישראל את מות אהרון הכהן, ילמדו ממידותיו להיות אוהב שלום ורודף שלום, ולקיים את מורשתו הנצחית להשכין שלום בית, ושלום בין איש לאשתו.

תזכורת למעמד האישה משתקפת לא רק בחצרות ובקדש, לגבי מנהיגותה ההרואית של מרים הנביאה, אלא גם לגבי בנות צלפחד. כזכור, בזכותן נקבעה הפסיקה התקדימית בתורה לירושת בנות. בפרשתנו נסגר מעגל, כאשר הן נישאות לבני שבטן, שבט המנשה, כך הכל נשאר בתוך המשפחה, אפילו הנחלה.

עיגולים של שמחה

ולקינוח, 'ווֹרְט' [חידוש] מִשֶּלִּי. אם חשבתם שחרדה ומקהלה הן רק שמות עצם, אינכם אלא טועים. פרשתנו מלמדת, כמה מפתיע, כי הן היו גם שמות ערים במדבר. כן, קראתם נכון. "וַיסעו מחרדה, וַיחנו במקהלות". ומה ניתן ללמוד משמות שכאלה? אם אתם בחרדה - התרופה היא: מקהלה! החניה ממסע החרדות הנפשי, והמנוחה מהן, עוברת כמו תמיד דרך הניגונים שבלב ומעגלי השמחה (ואולי גם רמז לתמיכה קבוצתית). ידועה האימרה החסידית "כי בשמחה תצֵאו". בעזרת השמחה יוצאים מכל הבעיות. השמחה, ושוב השמחה, היא הפיתרון האולטימטיבי - והנוסחה המנצחת - לכל המצוקות. זה בָּדוּק. נַסו והיווכחו! והעיקר, להיות שמח.