דב מורן הוא איש בעל זכויות בתעשיית ההיי-טק הישראלית. האיש שהמציא את הדיסק און קי. שעשה את אחד האקזיטים המרשימים בהיסטוריה של מדינתנו הקטנה. האיש שהופך את חייו של כל יועץ תקשורת לקשים ולמורכבים עד מאוד. בהזדמנות זו, אני רוצה לבקש ממנו סליחה. סליחה על כל אותם שיהוקים בלתי נשלטים ואובדן אחיזה באי-אלו מכשירים. מקווה ששום דבר ממה שנפל לא פגע או נפגע. סליחה, כי תסמינים אלה מופיעים, כך לפי הסבתות, בכל פעם שמישהו מדבר עליך. ואני דיברתי... כן, דב, היית נוכח לא נוכח בלא מעט פגישות עם לקוחותי. היית נוכח, אם כי לא תמיד בהקשר חיובי. אני חושבת שההתנהלות התקשורתית שלך, גם אם הביאה לך חשיפה תקשורתית חינמית בשווי מיליוני שקלים, הייתה טעות בסיסית אחת גדולה.
ההשקה (הרכה) של מודו השבוע בסלקום היא ההוכחה שאני צודקת. לפני שנתיים (בערך) כשהחלטת לחשוף את ההמצאה החדשה שלך, העמדת את העיתונאים בתור. ג'יגלת אותם כמו שרק מישהו שמכיר היטב את חוקי המשחק יכול לעשות (כן, הרבה עיתונאים בכו על כתפי. קבלו על היחס. על האולטימטומים. על האמברגואים. על ההבטחות שהופרו ואחר-כך הוכחשו). יורים ובוכים. הם התלוננו ואתה המשכת לככב. על שערים. בכתבות. בחדשות. למרות שבפועל היה לך רק חזון, הם עמדו אצלך בשלשות ועשו בדיוק את מה שביקשת מהם לעשות. להתלהב.
עבדתי ועובדת לאורך השנים עם מנהלים מצוינים. מבריקים. מנהלים עם יכולת מוכחת אבל עם כמה בעיות קשות - הם סובלים מאמינות יתר וגם קצת מפחדים מהצל של עצמם.
באמת שאי-אפשר לספור כמה פעמים נשאלתי איך יכול להיות שהעיתונים מלאים בסיפורי מעשיות, תיאורי הישגים והצלחות, בעוד בפועל הקבלות עוד רחוקות מלהיחתם. "תראי את דב מורן, תראי את שי אגסי (כן, גם הוא אשף תקשורת), עוד אין להם כלום, אבל לא מפסיקים לראיין אותם". "אנחנו כבר סגרנו את העסקה. עושים מהפכה של ממש. תראי כמה לקוחות הצטרפו רק בחצי השנה האחרונה...".
"אתם צודקים", אמרתי. ולא, לא כי הלקוח תמיד צודק, אלא כי במרבית המקרים הם באמת צדקו. החברות שהם עמדו בראשן הרוויחו כסף מעבודה. מלקוחות משלמים. משיתופי פעולה. הם לא קיבלו שקל מקרן השקעות או אנג'ל. הם הצליחו למכור, בכסף אמיתי, את הרעיונות שלהם, את הטכנולוגיה שפיתחו והתפרנסו יפה. למרות זאת, כשפגשו בעיתונאי לטובת שיחת היכרות או ראיון של ממש, הם הפכו פתאום לנזירים. לצנועים. לשתקנים.
מנהלים שמגלגלים מיליוני דולרים בעסקות עם כרישי עסקים בארץ ובחו"ל, פתאום, מול העיתונאי כאילו השתנקו. החדשנות המלהיבה שלהם תוארה בפשטות, בקצרה. על תוכניותיהם סירבו להרחיב כי "נספר כשיקרה...". כשנשאלו עם איזה לקוחות הם עובדים ככה בשקט, מתחת לשפם נזרק שם של לקוח, לא לפני שהזהירו את העיתונאי שלא יצטט כי הלקוח לא אוהב שמדברים עליו. על לקוחות שכן איפשרו שיחה מיעטו להרחיב כי "מה, נספר עכשיו שהוא החברה מספר 1 בתחומה, עזבי, העיתונאי בטח יודע", ו"אם הוא לא יודע?" הקשיתי, "נו בחייך, "עיתונאי שלא ידע את זה?".
אתה, בשונה, שיחקת אותה. כשהיית רק בשלבי התכנון, הצגת מוקאפים לתקשורת. לחשת בשקט בשקט לאחד, שחברה אחת כבר מעוניינת, ולאחר סיפרת על התעניינות מצידה של חברה אחרת. תיארת איך הטסת את כל העובדים, על חשבונך, כדי להשתלט על תערוכת ה-GSM בברצלונה, תוך כדי שאתה חושף השקעות כספיות שבוצעו בחברה. לא פחדת לספר איך אתה מגייס עוד ועוד עובדים וכשהמשבר הכלכלי לא דילג מעליך, הסברת באותה הרציונאליות מדוע אתה נאלץ להיפרד מחלק גדול מהם. לטוב ולרע, שיתפת את התקשורת בכל דבר שקרה, גם אם בפועל, שנינו יודעים, הוא לא היה מחויב המציאות.
השבוע, עם תחילת ההשקה שלך בסלקום, התקשורת הגיבה בקרירות יחסית. כן, התייחסו, סיקרו, צילמו וציטטו אותך בהרחבה, אבל כותרות מפרגנות כבר לא היו. ברשת, לעומת זאת, כמות האיזכורים עם הכותרת השלילית "מדוע אני לא אוהב את מודו" הייתה עצומה (בסדר, במונחי נישה ישראלים). אני לא יודעת אם מודו הוא ה-דבר. אין לי מושג אם שוב, כמו עם הדיסק און קי, הקדמת את זמנך. אני רק יודעת שבקיצוניות שבין לקוחות שמסרבים לדבר עם התקשורת בפתיחות ובהתלהבות על מהלכים עסקיים, אם מטעמי צניעות ואם מטעמי חוסר נוחות, והדרך שלך שחושפת הרבה, הרבה מדי, גם אם מדובר בשלבים הראשוניים רק בתוכניות ושאיפות "כי התקשורת צריכה כותרת", דפוס הפעילות שלך שגוי בתכלית".
אם על עיתונאים עובדת הפתיחות המושלמת, הנלהבת והלא-מסתירה, הרי שעל הציבור היא עובדת קצת פחות. במיליה חברי הרשת שלי, כמה מאות אנשים, ההתייחסות להשקת מודו הייתה שלילית. ייחסו לך זחיחות, התנשאות. בלוגרים שנענים בדרך-כלל בהתלהבות לכל גחמה שיווקית אפילו לא מוכנים לנסות את מודו. להתרשם, לבדוק אם יש בו משהו. חשיפה תקשורתית בשווי מיליוני שקלים והשורה התחתונה - אכזבה.
למרות שתיק עיתונות עב כרס הוא בהחלט מוצר אידילי, ולמרות שנהוג לחשוב שלא חשוב מה כותבים עלייך - העיקר שמאייתים את השם שלך נכון, אני שמחה על הדרך הסיזיפית שעושה עם לקוחותי הנחבאים אל הכלים. בתקשורת, ממש כמו באופנה לפעמים Less is more.
