לא הגיע הזמן לרפורמה? הרי במינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) יש ביורוקרטיה איומה. המינהל נטפל לחייו של כל אזרח שרוצה לסגור מרפסת... כבר היום, לרוב אין שום צורך באישור של המינהל לגבי מרפסות בבנייה רוויה. מנהל המינהל עצמו (שתומך בהתלהבות בהפרטת הקרקעות)
הודה בכנסת: "התדמית הזאת של המרפסת, אני חושב שכדאי שנשים אותה בצד". גם
ח"כ כרמל שאמה, שתומך בהתלהבות בהפרטת הקרקעות,
אמר באותו דיון: "נושא המרפסת נגמר. נושא המרפסת הוא לא הבעיה של המינהל". למרות זאת, נושא המרפסת עדיין מופיע בגאון בראש הפרסומים בעד הרפורמה באתר משרד האוצר, וסיבותיו של האוצר עימו.
למה שמי שגר בבית לא יהיה הבעלים שלו? בשנים האחרונות
המדינה העבירה עשרות אלפי יחידות דיור לבעלות פרטית של הדיירים, ולזה אף אחד לא מתנגד. הוויכוח הוא בכלל לא על העברת הבעלות ביחידות הדיור לידי דיירים, אלא על הרצון להפריט את קרקעות המדינה.
האם באמת עומדים להפריט קרקעות של המדינה, ולא סתם להעביר את הדירות לידי הדיירים? בעמוד 15 בהצעת החוק מפורטת ההגדרה החדשה ל"קרקע עירונית", שעל-פי חוק מקרקעי ישראל מיועדת להפרטה: "קרקע שייעודה (...) למגורים או לתעסוקה. תעסוקה - תעשיה, מלאכה, משרדים, מסחר, תיירות או מלונאות". על-פי החוק המוצע, ניתן יהיה למכור לבעלי הון פרטיים גם חופי ים ("תיירות") או חלקים מבקעת תמנע ("מלונאות").
מה הן הבעיות במעבר מ"חכירה" שמתחדשת כל 49 שנים, ל"מכירה לצמיתות"? (א) יהודית ומוסרית: בתנ"ך כתוב "והארץ לא תימכר לצמיתות" (ויקרא, כה', כג'). בתרבויות אחרות מקובלת האימרה "אנו לא מקבלים את העולם בירושה מהורינו, אלא בהשאלה מילדינו, ותפקידנו הוא לשמור על שהופקד לנו עד שנחזירו".
(ב) ציונית - הקרקעות האלה שייכות לכל העם היהודי לדורותיו. יהודים חסכו גרוש ללירה כדי להקים לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל - ולא בשביל שאנחנו נמכור את הקרקעות לבעלי הון פרטיים. אנחנו שולחים את ילדינו לצבא כדי להגן על האדמות של כולנו, לא כדי להגן על אדמות של בעל הון פרטי.
(ג) מעשית - בעל הקניין בקרקע לצמיתות יוכל לעשות בה כמעט כרצונו. לדוגמה - יהיה קשה מאוד לעצור בעל הון פרטי שיקנה חופי ים או שטחי תיירות ויגדר אותם; ינסה להקים מתקנים מזהמים סמוך לריכוזי אוכלוסיה גדולים וכיוצא בזה. כל אלה בעיות שקיימות כבר היום - והן רק יחמירו אם יוגדר בחוק שהקרקע שייכת לצמיתות לבעל הון פרטי, ולא למדינה.
(ד) עתידית - ייעודי הקרקע אינם נצחיים. לדוגמא: בעוד 30 שנה, ייתכן שכלל לא יהיה צורך בבתי זיקוק, כי הנפט בעולם ייגמר; לחופי ים שכיום משמשים
לאחסון מכולות (בחיפה) או מכוניות יפניות מיובאות (באילת), יימצא בעתיד שימוש טוב יותר. אם מוכרים את הקרקע לצמיתות עבור ייעוד מסוים, בעוד 10 שנים או עשרים שנה הייעוד הזה עשוי להיות כלל לא רלוונטי, אך הקרקע תישאר שייכת לרוכש, לבניו ולבני בניו, לצמיתות.
האם יש בחוק סעיף המונע מבעלי הון יחידים להשתלט על קרקעות רבות? יש סעיף כזה - אך יש בו פרצות רבות. בסעיף 3 בהצעת החוק כתוב, שבעתיד ייקבעו תקנות לשם מניעת ריכוז קרקעות "בידי 'אדם'", ב"שיעור העולה על שיעור שקבע" (השר האחראי על מינהל מקרקעי ישראל).
הבעיות: לא מוגדר מהו השיעור הנ"ל. גם השימוש במונח "אדם" מותיר פרצות רבות. מה עושים אם לא מדובר באדם אחד, אלא בבני משפחה אחת? מה עושים אם הקרקע לא נמצאת בבעלות מלאה של האדם עצמו, אלא בבעלות של חברות שבשליטתו?
האם אין בחוק שום מגבלה על כמות הקרקע שניתן למכור במכרז יחיד? בסעיף 4 כא כתוב: "לא תקנה הרשות בעלות בנכס מקרקעין ששטחו עולה על 16 דונם, אלא אם כן החליטה המועצה שקיימות נסיבות שבשלהן ניתן להקנות בעלות כאמור".
ומה הן ה"נסיבות שבשלהן ניתן" למכור יותר מ-16 דונם? שאלה מצוינת. זה לא רשום בחוק. יהיה קשה מאוד לפקח על דברים כאלה.
מדובר כאן בפרצה קוראת לשחיתות... נכון.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
