יותר קל לשנוא מאשר להבין למה. להרבה שנאות יש סיבות הנראות משכנעות, אך להרבה, אולי לעזות ביותר, העיקשות ביותר, אפילו ההיסטוריות ביותר, אין. הן מדומות ומדומיינות לרוב. שנאת הזר למשל, הנפוצה בעולם הרבה יותר מאשר שפעת חזירים, זוכה להסברים פסיכולוגיים ופסיכואנליטיים, לניתוחים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים, אפילו להיגדים תקיפים בספרים הנחשבים לכתבי אמנוה ודת, אבל אינה מובנת על-פי השכל. הנפוץ בהסברים לן אי-שם בתוך אחד מקיפולי התיאוריות של האבולוציה. הוא דן בשנאה במונחים של מנגנוני הגנה ושרידות אך אינו מצליח לעלות מדרגה, ולו אחת, ונמוכה מרצפת הפרימיטיביות המובנית בתוך מן שנאה שכזו.
לא מצאתי עד הנה שונא הומוסקסואלים המודה כי הוא נפל קורבן לעורמה האבולוטיבית המלכדת את השווים לשנוא את השונים, לא מפני שהם יהודים, או מפני שהם שחורים, או מפני שהם הומוסקסואלים, אלא פשוט מפני שהם שונים. זה פרימיטיבי מדי.
הרציונל מתגייס להציל את השונא מנמיכות קומתו ואומר דרך משל, כי היהודים שנואים מפני שהם מלווים בריבית, נוכלים, וממשכנים את גורל העולם לטובתם השבטית. שונאי ומדכאי השחורים מגייסים רציונל אחר, פסבדו מדעי לעיתים קרובות, כגון נחשלות גנטית מולדת, יכולות שכליות ואמוטיביות נחותות שלא הבשילו בקצב בו הבשילו יתרונות חשובים אלה בקרב בני הגזע הלבן, והטלת ספק מוכח, יחי האוקסומורון, אם אלוהים שברא את האדם בצלם ברא גם אותם כשהוא ברא את האדם. שנאת ההומוסקסואלים נשענת על רציונל אחר. הם מורדים בתכלית הבריאה. השנאה מגיעה להם. היא עונש. המצווה הראשונה שניתנה לאדם והייתה לו תמרור דרכים הייתה "פרו ורבו ומלאו את הארץ". עתידה של הפלנטה כולה תלוי בשימור המין כי אלוהים לשבת בראה ולא תוהו יצרה, וההומוסקסואל בוחר לעקור את הכל. אי-אפשר שהטבע שנועד לשמר את המין, יצר אדם שנטייתו המולדת אינה יכולה למצוא בכך חפץ. ראוי לשונאו לא מפני שהוא שונה, אלא מפני שהוא כופר בייעודו או מפני שהוא שהוא מורד באלוהיו.
כל השונים מאיימים, ואין יודע בדיוק איום זה מה טיבו. יהודים מאיימים על המידות הטובות, שחורים מאיימים על הגזע, הומוסקסואלים מאיימים על הסוד המופלא של המיניות המצויה. כל השונים אינם מוגנים ממשא-ומתן על כיבוד שונותם. הם מועמדים לסילוק, אם על-ידי כוח, אם על-ידי כלכלה, אם על-ידי כישוף. וגם על-ידי כדורי מרצחים.
לכן, אי-אפשר להיאבק בשנאת ההומוסקסואלים כשלעצמה. אפשר להיאבק בשנאת הזר. כל שנאה של כל זר. היא מתפלגת למיניה אבל שורשה אחד. הרציונלים הם שונים, הפחד האבולוטיבי לן ביסוד כולם. הוא הפחד האחד, המוליד אנטישמיות וגזענות והומופוביה. אסור לטעות, הכדורים שנורו בלילה במועדון בתל אביב היו כדורים שנורו על הומוסקסואלים אך כוונו על השונים כולם.
יש בתורה, ולא רק בתורה, איסור חמור על קיום יחסי מין הומוסקסואלים. איסור זה לא ייעקר מן הספר שהפגיש את האדם עם קונו ויוצרו ועם הציוויים הנעלים של "ועשית הטוב והישר". הוא שם. גם ההומוסקסואלים, בוודאי הדתיים שבהם, יודעים זאת ומכבדים זאת. חייהם לא קלים. הם לא מורדים לא באיסור ולא במי שברא אותם כפי שהם ואסר עליהם את מה שאסר. התמודדותם היא כפולה ומכופלת. הם לא בחרו בשונותם. היא גזירה. הם חיים איתה, דתיים ושאינם דתיים. הם חיים עם שונותם, כפי שכולנו חיים עם שונות כזאת או אחרת ומוצאים בה לא רק פורקן אלא גם סיפוק אנושי בתכלית. שונותם אינה חטא כפי ששונות שיש בכל אחד ואחד בנו אינה עוון. העוון הוא ביצירת אקלים הנותן גיבוי אידיאי או רציונלי לשנאת השונה. העוון הוא שחרור הרסן של הלשון הממהרת למהול את השפה המתורבתת במילות מדמנה מרעילות. יש תמיד מישהו בפינה שאינו יכול לעמוד בפני הריח המשכר של השפה המצחינה. והוא יכול לירות יום אחד. ומה שיכול לקרות, תמיד קורה בסופו של דבר...
דברים אלה ראוי לומר אותם גם אם אין אנו יכולים לדעת אל נכון, בוודאי לא בשעה שמילים אלה נכתבות, מי ירה, ולמה ירה, ומה זן השנאה המטורפת שחימשה את אקדחו. יש בהם אמת שאינה קשורה בהכרח להתרחשות נוראה זאת או אחרת. הנגע של שנאת הזר באשר הוא זר, של רדיפת השונה באשר הוא שונה, מהלך ברחובותינו כמו שהוא מהלך ברחובות העולם כולו. אסור לחשות בכל יום. אבל יום בו כך התנפלה השנאה בתוך העיר העברית הראשונה, איך נחריש או איך יחרישו אותנו רק מפני שקצה החוט שייכרך סביב לרוצח לא נמצא עדיין, ומניעיו המדויקים עדיין נעלמים.
