סרטו של מיקי רוזנטל, "שיטת השקשוקה", מלבה דיון ער בסוגיות החורגות בהרבה מן הנושא שבו הוא עוסק. דפוס ההפקה וההפצה, הקושי למצוא עבורו מסגרת שידור והפולמוס סביב מתקפת הנגד של משפחת עופר מעוררים דיון, העומד רובו ככולו בסימן מאבקו של עיתונאי מסור אחד כנגד מנגנון רדיפה דורסני הנהנה מיתרון כלכלי ומערכתי. יחסי הכוחות בסיפור זה כאילו נתונים מראש, ואת התפאורה לעלילה מספקות סוגיות מפתח כגון "יחסי הון-שלטון", "תקשורת וצנזורה", ובעיקר - "חופש הביטוי".

לא מזמן עמד הדיון גם בסימן הגדרת תחום הסולידריות בתוך הסקטור המקצועי המכונה לעתים "הברנז'ה". משפחת עופר הגישה נגד יוצרי "שיטת השקשוקה" תביעת דיבה על סך 3.5 מיליון ש"ח. בתגובה, קוראים כעת אנשי קולנוע ותקשורת לעמיתיהם להצטרף בהמוניהם כשותפים בחברת ההפקות של מיקי רוזנטל, "משהו הפקות". צעד זה יבטיח לרוזנטל גיבוי כספי, במקרה שבית משפט יקבע כי עליו לפצות את הנפגעים מסרטו, אם אכן "נכשל בלשונו". יוזמי הקריאה מביעים חשש כבד לגורלו של חופש הביטוי, וטוענים כי הגשת תביעת דיבה בסכום כה אסטרונומי משמעותה השתקה באיומים באותה שיטת שקשו-קומבינות שאותה מתאר הסרט בוירטואוזיות מרשימה. לטענתם, רק הסרת האיום הכספי מעל ראשו של רוזנטל תבטיח "דיון לגופו של עניין" בעובדות ובפרטים. בקריאה שהופצה על-ידי איגוד הבמאים בישראל נכתב כך: "גם אם הם (האחים עופר, א.א.) חשים נפגעים, ואפילו אם הם מאמינים שנגרם להם נזק, אין להם זכות להניף אגרוף ולכתוש. המסר של הפעלת כוח מופרז מול זכות הביטוי של עיתונאי ברור: אל תתעסקו עם בעלי הממון".

אין להפריז בחשיבותה של יוזמה זו. היא משקפת במידה רבה את הערכים והנורמות העומדים בבסיס עבודתה של קבוצה מרכזית, הנוטלת חלק מכריע בעיצוב תכניו ואופיו של השיח הציבורי בישראל. אולם הפרשה הנוכחית אינה מהווה רק מבחן ללכידות ולערבות ההדדית בקרב חבריה, אלא גם שעת כושר לליבון עקרונות היסוד של עבודתה וסוגיות הקשורות באתיקה מקצועית ועיצוב יחסיה עם החברה בכללותה.

במכתב שהפיץ בין חברי הארגון הקולנוען ואיש הטלוויזיה אורי ענבר, ששימש יו"ר אגוד הבמאים (1997-2000), נכתב כך: "אני יודע שמותר לתבוע על הוצאת דיבה ולשון הרע ואני מכבד את זה. אבל אני יודע גם איך מערכת המשפט עובדת". לטענתו, הפרשה חייבת להטריד לא רק אנשי מקצוע, אלא "כל מי שחרד לחירות שלו כאדם לשמוע ולהשמיע. כל מי שלא מוכן לעמוד מהצד כשמנסים לסתום פה במדינה הזאת עם כסף". גם יו"ר האיגוד הנוכחי, רוני בלייר, מצביע בפנייתו לחברי הארגון על סכנה דומה: "זו בדיוק אותה האימה שיכול להטיל על כל אחד מאיתנו עבריין שנבקר את דרכו באמצעי התקשורת".

הסולידריות והערבות ההדדית שמבקשת קבוצה זו להעמיד כמשקל נגד למול "האגרוף" המאיים לכתוש את אחד מחבריה היא אכן מרשימה. היא נוטלת על כתפיה אחריות, שברגיל נושאים בה גופי התקשורת והעיתונים שבמסגרתם פעל העיתונאי הנתבע. בהתחשב בכך שרוזנטל יצר את הסרט כיוצר עצמאי, ואין לו עיתון שיעניק לו רשת ביטחון - עושים זאת עמיתיו במקומו. בקריאתה לאנשי תקשורת ולציבור הרחב להירתם לסייע, מתייצבת ה"ברנז'ה" לראווה בפני החברה הישראלית ומבהירה, כי "מיקי רוזנטל לא לבד". בדרך זו היא מבקשת לאזן את יחסי הכוחות, ולהבהיר, באותיות מודגשות, כי "ככה ניצור עימות הוגן: 'החברה לישראל' מול הציבור בישראל. עוצמה מול עוצמה".

אולם בה בעת משקף המאבק מספר עמדות יסוד שאותן יש לבחון בזהירות. נתחיל בקריאה להעמיד ערבות כספית עבור רוזנטל במקרה שזה יחויב על-ידי בית משפט לפצות את התובעים. אומנם אין מדובר במשפט פלילי, ופיצויים אינם עונש, אך עצם העובדה שהתביעה של הניזוק היא נגד המעוול מקפלת בתוכה את ההכרה, כי יש למזיק אחריות לא רק לפצות את הניזוק על הנזק, אלא גם מוטלת עליו חובה להשתדל מלכתחילה להימנע מגרימתו.

קביעת בית משפט כי פלוני מעוול, ועל כן הוא חייב לפצות את הניזוק, יש גם יסוד של הכרה באחריותו של המזיק לגרימת הנזק. למראית עין, אכן נראה כי המתגייסים למאבק לטובת רוזנטל מפגינים סולידריות ומוכנים לשאת באופן קולקטיבי בהשלכות התביעה. אולם בפועל ניתן לראות את הדברים כדחיית העיקרון של אחריותם האישית של יוצרי הסרט כלפי נפגעיו. שכן אם בעתיד יקבל בית משפט את עמדת התובעים, איש לא יישא באחריות לכך באופן משמעותי. זהו אינו רק פרט טכני או תכסיס רטורי. ההתגייסות הקולקטיבית של "הברנז'ה" לטובת רוזנטל משקפת את העמדה, שלפיה אין תוקף מלא להחלטת בית משפט, כאשר זה קובע כי יש להטיל אחריות על אחד מחבריה.

גישה זו של הברנז'ה משקפת תפיסה ייחודית לגבי מידת האחריות לתוכן הדברים ש"כל אחד מאיתנו" מבקש "לשמוע או להשמיע". בראיון לרינו צרור בתוכנית "דוקומנטרי" בערוץ 23, קבע אורי ענבר כי ניתן היה לתבוע את רוזנטל על סכום סמלי, שכן ברור לכל, כי אם יצדד בית המשפט בעמדת התובעים, עונשו האמיתי יהיה הקושי למצוא עבודה נוספת כעיתונאי. אומנם, ענבר אינו דוחה לחלוטין את עיקרון האחריות של עיתונאי על תוכן דבריו. הוא רק קובע כי מוסדות החוגים המקצועיים הם אלו המוסמכים לטעמו להסדיר את גבולותיה ואת השלכותיה של אחריות זו. במילים אחרות, בית משפט רשאי לקבוע האם לפלוני נגרם נזק כתוצאה מדיווח עיתונאי בלתי אחראי, אולם השאלה, האם יישא העיתונאי באחריות לנזק ואיך, היא נושא לדיון פנימי בין עמיתיו של העיתונאי.

האם יקבלו חברי ה"ברנז'ה" עמדה זו גם כשרופא, עורך-דין או נבחר ציבור גורמים ברשלנותם לנזק בתחום עיסוקם, ישללו מן הניזוק את זכותו להיפרע מן המזיק את דמי הנזק ויסתפקו בכך שבעלי מקצוע אלה יתקשו למצוא עבודה? האם באמת ניתן לצפות כי ה"ברנז'ה", במקרה של רוזנטל אכן תפעיל נגדו את הסנקציות המקצועיות המתאימות במקרה שיתברר כי אכן לא עשה את עבודתו כראוי? נראה כי העובדה שנציגי משפחת עופר מציגים ליקויים בתחקירו של רוזנטל, מביאים מסמכים ועדויות הסותרים את ממצאיו, אינה מונעת מראשי ה"ברנז'ה" להתגייס באינטנסיביות לצד רוזנטל ואף לכבדו במועמדות לפרס אופיר (האוסקר הישראלי) לסרט התיעודי הטוב ביותר.

מובילי המאבק מציגים את רוזנטל כעיתונאי הלוחם ללא-מורא על חשיפת האמת, כזה המעמיד את ערך האחריות החברתית מעל טובתו האישית ומשלם על כך מחיר אישי כבד. לעומת זאת, כנגד התובעים נכתב כך: "לאחים עופר יש יכולת כספית רבה, ולכן גם כוח רב. נראה מסכום התביעה שהגישו נגד רוזנטל ועבודי, שהם בחרו להשתמש בכוח הזה בלי להבין את כובד האחריות שמוטלת על מי שחולש על ממון רב במדינה דמוקרטית". אולם כדאי לשאול אם יוצרי הסרט, והנחלצים להגנתו, כלל הבינו את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם שלהם במדינה דמוקרטית.

לסמי עופר יש אומנם כסף רב לממן מסע יחסי ציבור ולנהל משפט. אולם למיקי רוזנטל יש מצלמה ומיקרופון - ויוצרי אנימציה, וגרפיקאים, ומוסיקאים ועורך כשרוני ובמאי מצטיין. יש לו גם קשרים בעולם התקשורת ומוניטין רב. גם הוא יכול "להניף אגרוף ולכתוש". לפירות יצירתו יש כוח כביר ביצירת דימויים ציבוריים והשפעה מכרעת על דעת הקהל. כל סטודנט שנה א' בחוג לתקשורת יודע לדקלם בעל פה תיאוריות, העוסקות בכוחה האדיר של התקשורת ביצירת סדר היום ובקביעת המסגרות שדרכן בוחן הציבור את המציאות. הכרה בסיסית זו באמצעי ההשפעה המחוכמים העומדים לרשותו של יוצר טלוויזיה או של עיתונאי כרוזנטל, כאילו נעלמה כליל מעולם המושגים של הנרתמים להגנתו.

נטילת רשות הדיבור נסמכת על חופש הביטוי, אך היא מחייבת גם הכרה באחריות הנובעת מכך. אי-אפשר לייצר כתב האשמה אישי בוטה וחמור, לעשות שימוש בשלל אמצעים קולנועיים, לרתום למאבק עמיתים רבים ואף לקיים סימפוזיונים בהשתתפות בכירי תקשורת וממשל, ובמקביל גם לטעון לחולשה ולנרדפות. מתקפת הנגד הכבדה של נפגעי הסרט אינה מלמדת על רק רדיפה והתנכלות מצידם. היא משקפת גם משהו מעוצמתה ומחריפותה של מכת הפתיחה - זו שהנחית עליהם רוזנטל. בלי להבין את זה, לא יהיה פה "דיון לגופו של עניין".