|
קינן. אחרון הנוטשים [צילום: ערוץ 1]
|
|
|
|
עמוס קינן - אמן של ניגודים והשלמות
|
עמנואל בר-קדמא
|
מקומי, ארצישראלי בנפשו ובציוריו; עמד באומץ, הן כאוצר הראשי של מוזיאון תפן והן כיוצר פעיל - מול חשמני ה"ותיקן" של הממסד האמנותי ועוד מעלילות האמן המהולל שהלך השבוע לעולמו
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
"מזלו" של עמוס קינן "זצ"ל", שבחודש האחרון זכיתי ואני קורא בספרה של רעייתו נורית גרץ, אני באמצע, בפרק הנקרא בית המשפט העליון. ואני חש רצון לכתוב עליו משפטים אחדים כי האיש הוא בראש ובראשונה הקורבן של "חולשותיו", עולה לחולשותינו...
מעולם לא פגשתי אותו, ותמיד כשהאזנתי או התבוננתי בו חשתי בטון דיבורו או מבטו, כמי החי על גבול השפיות המוסכמת. קינן נדחף בכורחו למעמד נצחי של הכבשה האחת שתמיד תשהה מחוץ לעדר. הציניות היא מפלטו של המכיר את חולשותיו לפרטיהן, אך מסרב לקבל אותן, באמצעותה הוא מסוגל לשמר קורט שפיות. מה נותר לאדם שכל חייו זה מאבק בלתי פוסק בעצמו, בזכרונותיו ובחברה שסביבו, שרואה דברים בבירור ורהוט בדיבורו, אך חושש לבחור ואינו מסוגל לשכנע? נותר לו מפלט הציניות להימלט לחיקה הצונן?...
בן בכור, שרואה אב המתלבט כל חייו, אב נערץ ומרוחם, שצריך לבחור אך חושש להקריב, עד שיוצא מדעתו מתסכול מתמשך. ילד מוכשר, נטול כריזמה, שמשתוקק להיות רועה, להוביל עדר בדרכו שלו, וכושל מול עקשנות הפרטים להעדיף את "הביחד". נפשית כשאינו מסוגל לוותר ולהצטרף לעדר הוא הופך את השהייה בחוץ למסלול חיים. או שהעדר ייכנע לדרכו, להגיונו, או שיילך העדר לעזאזל!...
נפש ברוכת כישרונות שאינה מוכנה לבחור באחד מהם ולקבוע נתיב לעצמה. נכנעת נגד ההיגיון שלה למקריות רולטת הגורל... כדי שזו תמצא לה שביל אפילו צר העיקר איזה שביל בתוך הג'ונגל הסבוך.
לא מן הנמנע שמאורעות הקמת המדינה הותירו את קינן הלום קרב, אז בשנים הגורליות בעיצוב האישיות, לא הודו בכך. כך מתפתחת לה אישיות הלוכדת את תשומת לב הסביבה בעשיית מעשים קיצוניים. אישיות הבזה לברברת הסתמית, ובוחרת בטוטאליות כדרך שאין בילתה. המוכנה להקריב את עצמה כדי לזכות בהערכת הסביבה. אילו קינן היה הבודד, הוא היה הופך לנזיר, קינן בחר בבדידות כאמצעי לספק את כמיהה להתקבל לחברה ולהשפיע בתוכה. קינן היה בעצם מתאבד שביקש את נפשו שלו בקרבות שהשתתף בהם, אך התעקש להישאר בחיים עד ליומו האחרון.
קינן חיפש כל חייו בנשותיו את דמות אמו כפי שצייר או פיסל לעצמו, נראה שרעייתו הייתה הקרובה ביותר מכולן לדמות הזאת. דמות שהעריצה ובז לה על הקרבתה, מה עוד שברבות הזמן, בבגרותו ובזקנתו, כהו וטושטשו קוויה החדים של הדמות.
נראה שמעל לכל הייתה לו ציפייה ואכזבה עצומות מהיצירה המשונה הזאת המכונה בפי עצמה בן-אדם. מהתנהלותה החברתית כעדר הנתון למניפולציות חנופה ושקר. ההזדקקות הנואשת שלו לקרבתה, להכרתה, היו חידה בעיניו אל מול הבוז העצום שחש לחסרונותיו וחולשותיו, שלא לומר טיפשותו של עדר בני האדם.
אילו עמוס קינן היה באמת ובתמים מה שהציג לעולם: "אדם ההולך עד הסוף", הוא היה צריך להפוך מזמן לאנרכיסט. אלא שהוא העדיף להשתמר בנישת הקצה החברתית שנדחף לתוכה: של האדם שכמעט תמיד הלך עד הסוף...
על מה הוא כעס ומדוע שתה?... כנראה בעיקר על עצמו, על פחדיו, תמימותו ויתר חולשותיו, שהובילו אותו לאן שהובילו, ועל חוסר היכולת להתפשר, להשתלב להיות "כמו כולם". במידה לא פחותה הוא כעס על דורו, דור תש"ח שנכנע לחולשותיו האנושיות, זנח את החזון הוריו, ויתר, התפשר ופנה לעשות לביתו, והחמיץ הזדמנות היסטורית לשנות את המציאות החברתית האנושית. ליצור כאן "חברה חדשה" להשתנות באופן לא אנושי.
בזה הוא דמה לכל מאמין קומוניסט שאותה המהפכה שיכרה אותו ואינו מצליח להשתחרר מכאב ההתפכחות. הוא שתה כדי להשתחרר מכובד מועקה מתמדת מהעבר האישי, ההווה הבין-אישי והלאומי, ומתחושת חוסר העתיד הנגרם משברו של חלום.
דמותו משקפת יותר מכל בני דורו האחרים שביחד היו לאותו "מגש הכסף" שכה היטיב לתאר נתן אלתרמן גדול המשוררים מגויסי "המהפכה והתקומה הציונית".
קינן ייזכר כיוצר שהחברה לא ידעה להעריכו בזמנו, שתולדות חייו הן דוגמה ומשל, והיום גם סמל, לכל אותם "החיילים האלמונים" שהקריבו את עצמם ואת נפשם, בין אם ניטעה להם מצבה ובין אם היו למצבה חיה.
עמוס קינן, אולי יותר בזכות ספרה של רעייתו, יהפוך לאחר מותו לסמל לדורות ההם שקמו, הוקמו ויצרו, מרצון או מכורח את המדינה הזאת בראשיתה, ולאחר שזו נוצרה נפלטה מתוכם כל הרוח שנפחה את מפרשי החלום והאשליה והמציאות היומיומית המעשית האפורה עיכלה ושברה לרסיסים את תורן ספינתם. כל שנותר להם זה לנטוש ולשחות כל אחד לעצמו לחוף מבטחו הפרטי. עמוס היה אחרון הנוטשים.