הגם זו סאטירה? - חלק א'

אך לפני פענוחם של רמזים אלה לפירושה של הנובלה "המפץ הקטן" כסאטירה, יש לבאר בקצרה מהי סאטירה. לסאטירה מסורת ארוכה בספרות על כל סוגותיה: שירה, סיפורת, דרמה ומסה. סופרים עושים בסאטירה שימוש כדי ללעוג לאלה בחברה שאיבדו את הענווה האנושית, אחרי שההצלחה האירה להם פנים: מנהיגים פוליטיים שהכוח סיחרר את ראשם, ידוענים שסיגלו לעצמם התנהגות של מורמים מעם ובעלי ממון המנקרים עיני אחרים בעושרם. בנעיצת סיכה באלה הנפוחים מעצמם, מגשימים כותבי הסאטירה עבור הציבור נקמה שאין מתוקה ממנה: הלעג לחולשותיהם, למגרעותיהם, ולרדידות רעיונותיהם של אלה המעניקים להמוני האלמונים – הוא-הוא הציבור – את ההרגשה שלקיומם ולמעשיהם אין כל ערך.

כותבים רבים ניצלו את הסאטירה למטרה מוגבלת וזמנית, לחיסול חשבונות אישיים, אך גדולי הסופרים השתמשו בה למטרה ראויה באמת: לשחיטת "פרות קדושות", ובכך היקנו לה הערכה רבה, אף שביסודה היא סוגה אידיאית-דידקטית המקצינה את ההומור מעבר לרמה הקומית החביבה והמשעשעת. לשחיטת "פרה קדושה" נעזר כותב הסאטירה בהקצנות המותאמות לגודל "הבהמה" שהחליט "לשחוט", כגון: הגזמה (על דרך הקריקטורה), פארודיה (חיקוי המנמיך), מטאפוריקה (דימוי מתחום נחות) ותימלול מופרז (נמוך או גבוה מרמת הדיבור השכיח). את אלה לא תשרוד שום "פרה קדושה".

בנשק הסאטירה משתמשים, כמובן, גם נגד יריבים אידיאולוגיים, אך במקרה כזה מוסיפים לארסנל הסאטירי תחמושת המותאמת למלחמה רעיונית והיא הגרוטסקה – המחשה חזותית המבליטה את האידיאולוגיה של היריב, ובעיקר את פרק החזון בה, בעזרת צורה מעוותת ודוחה. סאטיריקון המבקש לשחוט "פרה קדושה" בגודל של אידיאולוגיה צריך להתייצב למשימה זו כשהוא במיטבו, כלומר: מצויד בדימיון מושחז, בשיניים נשכניות ובביטחון מוחלט בצדקת הטבח שהוא עומד לבצע בהשקפת יריבו. דימיון דל, וולגאריות מופרזת, תימלול פטפטני, והיסוס של השוחט לנעוץ ב"בהמה" ביעילות את המאכלת הממיתה – לא רק מכשילים את הסאטירה, אלא הופכים את כותבה עצמו לקורבנה הנלעג.

הסיבה לבחירתו של רועי להיענש בצמיחת עץ זית מראשו, נחשפת כשמתבררים הפרטים עליו ועל משפחתו. במשפחת קובלבסקי שלושה דורות, ואף שרועי הוא כבר אב לשני ילדים – לא הוא ולא סמדר אשתו, אלא מרים אמו, היא הפוסקת בעניינים אידיאולוגיים במשפחה. בניגוד לבועז בעלה, שהוא קוסמולוג בגימלאות ולכן סולד מרעיונות מופשטים, שאי-אפשר להוכיחם באופן אמפירי, המגלה עניין מועט ב"סכסוך", מתבלטת הסבתא מרים במעורבותה הרבה ב"מצב הישראלי". ברור לה לחלוטין, איך צריכים יהודים להתמודד עם הערבים, ולדעתה, מגלה הממשלה אוזלת יד בביצוע פעולות פשוטות למדי, "כמו למחוק את החיזבאללה בלבנון, או לספח אחת ולתמיד את יהודה ושומרון". לנוגה, נכדתה בת החמש, היא מסבירה, שחשוב לבצע נטיעות ב"שטחים" – כדי להבהיר לפלשתינים "שהשטח הזה שלנו ולא שלהם" ו"כדי לעצור את הנסיגה המטורפת שמובילה חבורת התבוסתנים מקדימה ומ'העבודה'". ובהגיע החיילים לפנות את אוהבי ארץ ישראל משטח נטיעות חדש בגדה, שיועד להקמת התנחלות חדשה, היא מתייצבת מולם, לשכנעם "שהמקום הזה הוא ערש עמנו... ושמולדת לא מחליפים ולא מחלקים". היא גם זו המתייצבת בראש דוחי ההצעה להכריז על שטח הנטיעות הזה אתר בינלאומי, וזאת בנימוק, "שכל מקום שנטוע בו יהודי – לנו הוא לנצח-נצחים".

בניגוד לאגדה כי כלה וחמותה צהובות זו לזו, זוכה אמו של רועי לתמיכה מלאה בדעותיה אלה מצד סמדר, המוסיפה לנימוק "הזכויות ההיסטוריות" של חמותה, נימוקים עכשוויים יותר. סמדר מכירה את "המנטליות הערבית", ולאחר שהיא מפרטת את רשימת המאפיינים שלה – וקובעת על פיהם, כי הערבים הם חמומי מוח, מסוכנים, ערמומיים ומפירי הבטחות – היא משמיעה את מסקנתה, ש"בגלל זה אי-אפשר להגיע איתם לחוזה... ואז נשאר לך רק להכות בחזרה, כי הדבר היחידי שהם מבינים הוא כוח".

מאחר שהדעתנות האידיאולוגית היא נחלת הנשים במשפחת קובלבסקי, גם רועי, ממש כמו אביו המדען, אינו פולש לתחום התמחותן ואינו מצהיר על עמדותיו הפוליטיות, אך בנו בן ה-13, אספי – שעליו הטיל בני ברבש את תפקיד מספר העלילה – מגלה לנו, כי בעמקי לבו מחזיק אביו בדעותיה של אמו. אספי גם בוגר מספיק כדי להבין את האירוניה במצב שנכפה על אביו, שעץ זית תקוע בראשו ומטה בכובדו את ראשו שמאלה "למרות הנטייה (הפוליטית) שלו לימין". ואכן, רועי מתאמץ להתגבר על השפעת העץ, המטה במשקלו את ראשו שמאלה, ומנסה להתרכז בתהליך הפוטוסינתזה, שעץ הזית מבצע בראשו, אשר מסחרר אותו ומשבש את כל מאזן הגלוקוז בדמו. בייאושו הוא מוכן אפילו להסתכן בנסיעה ל"שטחים", כדי להיפגש שם עם פלשתיני, שהוא מגדל הזיתים הכי ידוע במזרח התיכון, ולקבל ממנו עצה, איך להפריד את העץ מראשו.

בניגוד לבוגרים במשפחת קובלבסקי, שקל להציבם לצד הסבתא על-פי קרבתם התיאורטית והמעשית להשקפה הלאומית-ימנית של המשפחה, קשה יותר, לפי שעה, לקבוע היכן להציב את הנכדים. אצל אספי, סבא בועז מזהה "פוטנציאל להיות מדען", ולכן הוא מניח, שהנער יהיה נבון מספיק וממש כמוהו יתרחק מרעיונות מופשטים, שמהם עשויות האידיאולוגיות, ויתרכז בבדיקת העובדות בכלים האובייקטיביים של התבונה. סבא בועז גם מעודד את אספי לנקוט עמדה עצמאית מול הלחץ המופעל עליו במשפחה, לאמץ את השקפת המבוגרים האחרים ובראשם הסבתא, ולכן מספר לנכדו, שההתכתשות בין יהודים לפלשתינים על השטחים היא עדות למוגבלות הידיעה של שני הצדדים, אשר אינם מודעים לעובדה שמפץ נוסף, המאיים על היקום, יציף אותו במים ויהפוך למיותרים סכסוכים על שטחים – בכל מקום בעולם ובכלל זאת גם במזרח התיכון. בהקשר זה יש אולי להבהיר כי לא למפץ מחריב עולם זה כיוון ברבש את השם שבחר לספרו.

הסבר זה של סבא בועז פוקח את עיניו של אספי, ואת עצמאותו המחשבתית הוא מפגין מעתה בהרהורים אפיקורסיים על השקפת סבתו והוריו: "למה אנחנו רבים עם הפלשתינים על כל חתיכת אדמה, כאילו זה או הם או אנחנו, בזמן שברור למדענים שלא הם ולא אנחנו" – הוא שואל ומרמז בשאלתו כי הצלחתה של סבתו להשפיע על בני המשפחה להחזיק באידיאולוגיה לאומית, תיעצר כנראה. פחות אירונית, אך לא פחות נבונה, היא השאלה ששואלת נוגה, אחותו בת החמש של אספי, אחרי שהאזינה לאותו חיזוי של הסבא בועז: "אם כל העולם עומד להיחרב, בשביל מה לנו לעשות את כל הנטיעות האלה?". דומה, שגם היא לא תסב נחת לסבתא בהגיע עת גיבושה של השקפתה שלה בנושא "הסכסוך".

התבטאויות אלה – העוסקות ב"חתיכת אדמה" וב"נטיעות" המזדרזות לקבוע זכויות בעלות עליה – מלמדות שהאלגוריה בספרון "המפץ הקטן" היא סאטירה פוליטית-אקטואלית על משפחה מן "המחנה הלאומי", וכי מחבר הסאטירה הזו, בני ברבש, אסף אותן כדי "לשחוט" בעזרתן את האידיאולוגיה של יריביו הפוליטיים. לפיכך, יש לשפוט את הסאטירה הזאת על-פי המטרה שהוצבה לה ועל-פי הדרישות המקובלות מסאטיריקון "המבקש לשחוט 'פרה קדושה' בגודל של אידיאולוגיה".

לפני "המפץ הקטן", שהיא כאמור סאטירה פוליטית, פירסם בני ברבש שלושה רומנים ריאליסטיים – "היקיצה הגדולה" (1982), "מַי פֵירְסט סוני" (1994) ו"הילוך חוזר" (2003) – שלא העניקו לו את המעמד הספרותי לו ייחל, והוא אכן נודע יותר ככותב תסריטים לסרטים ולסדרות טלוויזיה שביים אחיו, אורי ברבש. אך דווקא הסיפור האבסורדי-פנטסטי והבלתי מתוחכם הזה, שכל חידושו הוא בעץ הזית שהצמיח מראשו של רועי קובלבסקי, זכה בהד גדול וכצפוי גם לאהדת עמיתיו מקרב "השאננים לציון" בספרות הישראלית. מאחר שאין הצדקה ספרותית לתהודה ולאהדה האלה, יש לחפש את הסיבות להן בתחום ה"חוץ-ספרותי".

סיבה אפשרית אחת היא הבוטות שבה מנהל ברבש את מאבקו האידיאולוגי ביריביו הפוליטיים מהימין באמצעות הסאטירה הזו. שלא כסופרים אחרים מקרב השאננים לציון, שהעדיפו שיטות מוצפנות ומתוחכמות יותר (אירוניה, סימבוליקה, אלגוריה, אנלוגיה בין סצנות, מילים מוליכות, הפניות מרומזות לפרשיות מהמקרא ולשון פיגורטיבית), כתב ברבש את "המפץ הקטן" כאחד הקצבים: הצטייד במאכלת הסאטירה ויצא לשחוט את פרת הבשן, שלדעתו רובצת על כל גבעה ועל כל הר קירח ביהודה ובשומרון מאז מלחמת ששת הימים ומעכבת מזה שנים את הממשלות המתחלפות לבצע את ה"אמא" של ההתקפלויות: הנסיגה המלאה לגבולות "הקו הירוק".

סיבה אפשרית שנייה היא "הבשורה" שהעניק בסאטירה הזו למחנה הפוליטי שלו, שהוא גם קהל היעד שלו: שבירתם של המתנחלים קרובה, כי הנה מתקרב הרגע, שבו יתפכחו המתנחלים מההזיה המשיחית, כאילו באמצעות התנחלויות יוגשם החזון על מימוש שלמות הארץ בריבונות יהודית. בשורה זו מגולמת בשם "המפץ הקטן", ואליה מכוון "המספר", אספי, באומרו: "כי הרי מהמפץ הגדול צמח היקום, ואילו מהאוזן של אבא צמח רק עץ זית". כלומר, לא נחוץ מפץ גדול כדי להביא את המתנחלים לשבירה. מפץ קטן כמו זה שחווה רועי קובלבסקי יספיק להשגת מטרה זו. אם תפקירו אותם על הגבעות שעליהן התנחלו, הם עצמם יתחננו שיעקרו מראשם את עץ הזית וימהרו להפריד אותם מהשטחים ולהחזירם לתחומי "הקו הירוק".

בשורה זו של בני ברבש, שרגע השבירה של המתנחלים מתקרב ושהם עומדים להפנות עורף לחזון שלמות הארץ – אף שהיא מוכרזת ומוחשת בתיאור תלאותיו של רועי, היא, כמובן מוקדמת מדי. כדי לשכנע את הציבור בישראל להסתכן בהתקפלות נוספת, הפעם מיהודה ומהשומרון, צריך הרבה יותר מסאטירה שטוחה, המציגה את מתיישבי יהודה ושומרון ואת תומכיהם כחבר שוטים מתלהם. אידיאולוגיה לא שוחטים בשיטת הקצבים, בעזרת אוסף של מעין ציטוטים כמו אלה שמביא ברבש מפי הבוגרים במשפחת קובלבסקי – ציטוטים שגם אינם מבטאים את החזון הלאומי-יהודי-ציוני וגם אינם משקפים את שורשיו העמוקים בתרבות ובהיסטוריה של העם היהודי. אולם, באין למחנה השאננים לציון יצירה ראויה יותר כדי לשלחה לזירת המאבק האידיאולוגי בימין, הם בחרו להתעלם ממגרעותיה הספרותיות של הסאטירה "המפץ הקטן", ומחולשותיה הרעיוניות, והרעיפו עליה שבחים כאילו הייתה יצירת אמנות אמיתית.