הסברה זה לא רק יחצ"נים ופירסומאים

הסברה זה לא רק יחצ"נים ופירסומאים.

הממשלה תדון ביום ראשון, כך בישר שר החוץ סילבן שלום, בנושא ההסברה הישראלית "בעולם ובאירופה". הדיון בא בעקבות שלוש שנות "אינתיפאדה", שלא רק הביאו לרצח כ-900 ישראלים, לפציעת אלפים ולפגיעה בכלכלה, אלא גם לכירסום חריף בתדמית ישראל בעולם ולגל חדש של אנטישמיות גם במקומות שנחשבים לנאורים.

אין נוסחת פלאים לבניית תדמית. גם אין רואים תוצאות "במכה אחת". תדמית היא עניין להשקעה ארוכת טווח. זוהי פעולה סיזיפית שיש להתמיד בה ולהשקיע בה זמן, אמצעים ומחשבה, עד שתישא פרי. ולאחר מכן - יש לתחזק אותה בקביעות, יש לשמר אותה בפעילות מתמדת שיש בה מעלות ומורדות בהתאם ל"התפתחויות בשטח", כפי שאומרים בצבא, בהתאם לאירועים ולמהלכיהם.

השר שלום מתכוון להציע בממשלה, שתוקם מועצה ציבורית להסברה. זו תהיה מורכבת, כך אמר, מאנשי פירסום, יחצ"נים ואנשי אקדמיה. בוודאי עד להתכנסות הממשלה ההצעה תגובש יותר. תפקיד המועצה, יש להניח, יהיה לנסח את המסרים ולהציע שיטות פעולה הסברתיות שאולי לא ננקטו עד כה, בוודאי לא בעוצמה וביעילות המתבקשות.

לממשלה לא יהיו חסרים אנשי מקצוע בתחום הפירסום והדיברור. הרבה משרדים ומנכ"ליהם בוודאי ישמחו לקפוץ על המציאה, להתלבש על התקציבים שיוצעו, ולהתחיל להפגיז את התקשורת העולמית במודעות והודעות. כסף רב מחכה להם, אם אכן תקצה הממשלה למטרה זו את התקציבים הנדרשים. השאלה היא רק מה תהיה יעילות אותם ביצועיסטים בתחום הפירסום והשיווק והאם יצליחו לשבור את מחסום התקשורת האירופית, למשל.

מסבירנים אין חסרים לנו. יש דוברים למכביר לממשלה, יש אגף הסברה במשרד החוץ, ישנם שגרירים וקונכ"לים שלדאבוננו לא נבחרו עד כה על סמך כישורי ההסברה וההופעה שלהם דוקא, ישנה לשכת העיתונות הממשלתית, ישנו דובר צה"ל, ומה לא. אבל דומה כי מאז ומתמיד לא היה תיאום ביניהם, ולא פעם יצאו ונשמעו מפי דוברים שונים מסרים שונים, לעתים אף מנוגדים. גם האגו של הדוברים למיניהם לא תמיד הקל על התיאום ההכרחי. לעתים נגרם יותר נזק מתועלת מרוב דוברים ומסבירים במיוחד בעיתות משבר ולחץ.

אם תצליח הממשלה, באמצעות אותה מועצה ציבורית להסברה, להחליט קודם כל על יד אחת מכוונת, על מקור אחד שממנו ייצאו המסרים והניסוחים, והמועצה לא תהיה רק עוד גוף שיתווסף על הגופים והדוברים המכהנים, כי אז כבר יהיה בה תועלת. סדר, תיאום, קול אחיד שיוצא מירושלים - זהו תנאי ראשון להצלחה.

מעבר לבעיות הטכניות, לתקציבים, למשרדים ולאנשים שיגוייסו למשימה, עומדת שאלת המסרים. שאלת השאלות היא, מה רוצה הממשלה להשיג בהסברה. אם היא רוצה רק להגיב על האשמות כנגד ישראל, להתנצל, לתקן רושם כזה או אחר - היא תחטיא את המטרה. אם היא תחליט, שהיא יוצאת למערכה הסברתית יזומה, אגרסיבית, מאשימה ויעילה - זה כבר נשמע יותר טוב. ואם כך תהיה רוח הדברים בדיון בממשלה ביום א', כי אז צריך מיידית להחליט שתפקידה המרכזי יהיה לקבוע: מה אומרים.

הסברה היא מלה עברית יפה למה שעושים אויבינו - דהיינו, תעמולה. אנחנו עם האמת שלנו שאיננה "עוברת מסך" והם עם השקרים שלהם החוזרים ונשנים ונופלים על קרקע פוריה. ועם זאת, כדאי שנלמד מהם איך מייצרים דעת קהל, כי בתחום זה יש להם הצלחות מוכחות. עובדה - ישראל נמצאת בשפל המדרגה מבחינה הסברתית ותדמיתית. שטיפת המוח הערבית נקלטת ברחבי תבל, גם משום שישראל כמעט שלא מגיבה, לא פועלת להזים את התעמולה השיקרית נגדה ולא פתחה במסע הסברה יזום משלה.

התועמלנים הערביים הצליחו להחדיר ללב הציבור העולמי, כי ישראל היא התוקפן, היא הכובש, היא האלימה, היא ה"גוליית" והפלשתינים הם ה"דוד". הפלשתינים השתילו בתודעת העולם את תמונת היותם מסכנים, נרדפים, מקופחים וסובלים, את עובדת לחימתם להשגת זכויותיהם הנגזלות, את מאבקם להיות ככל העמים, כלומר, להקמת מדינה במולדתם. יש רק צד אחד שסובל, יש רק צד אחד שזכויותיו ניטלו ממנו על ידי פולשים מבחוץ, יש רק צד אחד השרוי בעוני, בעושק, בעוצר, ונגד כל זה הוא נלחם ומתקומם באמצעים הדלים שבידיהם - אבנים וחגורות נפץ. זה הצד הפלשתיני. ולכן, על המועצה הציבורית להסברת ישראל יהיה מוטל התפקיד של גיבוש המסרים שלנו, שעיקרם הוא הזמת השקרים הפלשתינים והפצת צדקת העמדה הישראלית.

כובשים? - לא אנחנו הכובשים, שהרי זו מולדתנו אלפי שנים. הערבים הם שפלשו לארץ זו ומעולם לא הקימו בה מדינה עצמאית ואף לא כוננו בה אוטונומיה. כך עד 1967, עת שוחררו יהודה, שומרון וחבל עזה מידי מצרים וירדן, שיצאו להילחם בישראל מ"קו אושוויץ". הפלשתינים לא ראו עצמם נכבשים עד לאותה מלחמה וכל עוד היו תחת שלטון אחיהם הערביים.

תוקפנים? - הערבים הם שהכריזו עלינו מלחמות בזו אחר זו, הם שלא קיבלו את נוכחותנו בארץ זו, הם שלא הסכימו מעולם לפשרה כלשהי, הם שיזמו את הטרור הרצחני, הם האחראים למצבם המדורדר כתוצאה מתאוות המלחמות שלהם.

שלום? - הערבים אינם רוצים בו. כל רצונם הוא כפייה על ישראל לקבל את תנאיהם הקשים. הם לא מוכנים לוויתורים - רק הצד הישראלי נתבע לוויתורים שוב ושוב, ובכך הוא מסכן ביתר שאת את עצם קיומו. אופי השלום עם מצרים רק ממחיש, כי על ישראל לנקוט מישנה זהירות בהליכתה למו"מ לשלום שכרוך בוויתורים ובפשרות.

מיעוט? - לא הפלשתינים הם המיעוט באזור, כי אם היהודים, אזרחי ישראל, המאויימים תמידית. הפלשתינים הם חלק מהאומה הערבית על 21 מדינותיה הסובבות אותנו. בים ערבי זה ישראל היא טיפה, שטחה זעיר, ובמצב זה עליה להיות ערה ומוכנה לכל צעד שעלולים שכניה לנקוט.

אלימות? - אם היתה ישראל נוקטת בשיטות שנוקטים נגדה אירגוני הטרור, מזמן היתה מכחידה אותם מעל פני האדמה, אבל היא שומרת על איפוק ומתגוננת כמידת הצורך מול האלימות הנכפית עליה. הלוואי שכל אומות העולם היו נוקטות בדרך זו, במצב כגון זה. אבל כשהדבר נוגע לעמים אחרים, שסובלים מטרור או שמוכרזת עליהם מלחמה, הם אינם בוררים באמצעים. שום אומה לא היתה מאפשרת את התמשכות ההתקפה עליה זה שלוש שנים.

התנחלויות? - בלי קשר להסכם שיושג במו"מ, אם וכאשר ייפתח, ישראלים ויהודים זכאים להישאר במקומותיהם, בחבלי המולדת ההיסטורית ואין הדבר צריך להיות תנאי להסכם. ערבים חיים בשלום גם במדינת ישראל, איש אינו שולל את זכאותם לכך. מדוע, אם כן, צריך שטח בריבונות ערבית להיות נקי מיהודים?

ירושלים? - אפס פעמים היא נזכרת בקוראן, לעומת מאות פעמים בספר הספרים. תחת שלטון מוסלמי מעולם לא שרר בה חופש גישה למקומות הקדושים לבני דתות אחרות. הדבר השתנה מאז העיר נמצאת בשלמותה תחת ריבונות ישראל. זו העיר הקדושה ביותר לעם היהודי ורק שלישית בחשיבותה לאיסלאם.

לפני ימים אחדים הלך לעולמו אחד האישים הטובים ביותר ששירתו אי פעם בממשלות ישראל בתחום ההסברה. לכתו של דוד בר-אילן ז"ל היווה מכה קשה להסברת ישראל בעולם. הוא פעל בשנים שקדמו ל"אינתיפאדה" וידע לחדור בהצלחה ללבבות קובעי מדיניות וכותבי מאמרים, כשהוא עושה חריש עמוק, ביכולת שיכנוע בלתי רגילה, בהסברת צדקת ישראל וממשלתה. הוא היה בגדר "מועצה ציבורית להסברה" של אדם אחד. היום המצב בתחום זה החמיר, אבל מורשתו של דוד בר-אילן קיימת. מי שמכיר אותה ממקור ראשון הוא שר האוצר בנימין נתניהו. היא חייבת להיות לנגד עיני שרי הממשלה בדיון שיקיימו על המועצה להסברה.

בלי אמונה ציונית, בלי שיכנוע עצמי מוחלט שישראל צודקת כמעט בכל צעדיה, בלי התנצלויות וגמגומים באשר לעצם קיומה והתנהלותה, ובלי תקיפה חסרת מעצורים של השקרים הערביים וידידיהם בעולם וגם בקרבנו, לא יהיה תועלת בכל הכספים שיישפכו ובצבא טכנאי ההסברה והפירסום שיגוייסו.

טוב, על כן, שרעיונו של השר סילבן שלום להקמת המועצה הציבורית להסברה יקרום עור וגידים, אך בתנאי שחבריה יהיו ברובם אישים בעלי שיעור קומה, בהם הוגים ציוניים ואנשי רוח שאינם מוכנים להתפשר בעניין צידקת ישראל והציונות. הם יהיו אלה שידונו ויקבעו את תכני ההסברה, ואילו המקצוענים ביחצ"נות ובפירסום יתרגמו את קביעותיהם למעשים, למודעות, לידיעות, לכתבות, לסטיקרים, למצגות באינטרנט וכיו"ב.

אם כך יהיה, או אז יש סיכוי שסוף סוף נראה מיתקפה הסברתית ציונית אמיתית. הפירות לא יאחרו לבוא.