בשולי הכותרות

מתכּוֹן לשאננות

דבריו של השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', כי יש לקחת את גל מקרי הרצח האחרונים בפרופורציה ולראות אותם כתופעה עונתית - מקוממים ביותר. האם השר הנכבד סבור שמדובר במצב הבורסה, או המיתון במשק (ואולי בכלל במזג אוויר: חום יולי-אוגוסט), שאפשר להתייחס למעשי הרצח החמורים בפרופורציה? אין ספק שגישה זו, המבטאת השלמה חלקית עם הפשע הקטלני, היא מתכּוֹן בדוּק לשאננוּת, וזוהי נוסחה מנצחת להיעדר מלחמה יסודית לביעור נגע האלימות ולהמשך הכרוניקה של מעשי הרצח במדינה.

גם דברי השר שהפסקת מעשי הרצח היא משימה בלתי אפשרית, המשקפת השלמה עם התופעה, היא סוג של נבואה שלילית המגשימה את עצמה. היא אינה מבשרת תפיסה מהפכנית ומלחמה כוללת לביעור הנגע כנדרש. השאלה היא, האם אתה מר אהרונוביץ', השר הנכון במשרד הנכון? לביבי פתרונים.

נחמת טיפשים

רבים וטובים בצמרת העיתונות והמשטרה ניסו לנחם את עם ישראל בעקבות גל מקרי הרצח האחרון, שמבחינה סטטיסטית רמת האלימות במדינה היא נמוכה, בהשוואה למדינות העולם. זוהי נחמת טיפשים. האם לא די בכרוניקה עגומה של שבעה מקרי רצח בשבוע אחד (דהיינו ממוצע של רצח ליום), או בסיכום כולל - 14 מקרי רצח בשלושה שבועות (דהיינו שני נרצחים בכל שלושה ימים) כדי לרוקן את הסטטיסטיקה מכל משמעות ולהוציא את הרוח ממפרשֶׂיהָ? ומה לגבי קדושת החיים, הניצבת בראש סולם הערכים היהודי, כאשר כל אדם הוא עולם מלא? יתר על כן, האם אין בסטטיסטיקה זו כדי להרדים את המשטרה והרשויות מהטיפול בנושא האלימות? גם ככה נדמה שהן כבר נרדמו בשמירה, בכל הנוגע לביעור נֶגע הבריונות, ובעוד הכלבים נובחים, השיירה עוברת כרגיל.

נשק הגנה

לאחרונה גובר הביקוש האזרחי להחזקת כלי נשק להגנה בעקבות גל מקרי הרצח שאירעו בשבועות האחרונים. אולם האם העברת האחריות הציבורית מהמשטרה ומהרשויות הממלכתיות, המחויבות להגנה על אזרחיה, אל האזרח עצמו - אינה מהווה פשיטת רגל ביטחונית? מעֵבר לכך נראה כי מדובר בסוגייה של גול עצמי.

למרבה הצער הוּכח, כי כלי הנשק בידי שומרים ובידי אזרחים, האמורים לשמש להגנה על חיי האזרחים, משמשים לא פעם כבומרנג לכלי רצח, כדי לרצוח אזרחים ובני משפחה חפים מפשע. תופעה חמורה זו חייבת להדליק נורה אדומה במשרד הפנים ובחברות השמירה, להחמיר את הנהלים לרישוי נשק ולקבלת מאבטחים לעבודה - תוך בדיקת הכשירוּת לא רק הפיסית לנשיאת נשק, אלא גם הכשירות הנפשית שהיא לא פחות חשובה, ותיאום מלא בין כל הרשויות הנוגעות בדבר (המשטרה ומשרד הבריאות). רק בדרך זו ניתן יהיה להבטיח כי כלי הנשק ישמשו להגנה בלבד, ולא למטרות רצח, ולצמצם במידה ניכרת את מקרי הרצח במדינה.

חכמי חלם

לא הגדלת כוח האדם המשטרתי היא שתפתור את בעיית שרשרת מקרי הרצח, שהיינו עדים להם לאחרונה. הפתרון הקל הזה מזכיר את חכמי חלם, שבנו בית חולים ליד גשר רעוע, כדי לרפא את הפצועים שנפלו לנהר. זאת במקום לתקן את הגשר, ובכך למנוע את פציעתם של העוברים ושבים. פתרון למניעת מעשי הרצח הוא המתכון הישן והטוב - חינוך, ושוב חינוך, ושוב חינוך. הגבלת המתירנות בבית, בבתי הספר, בצפייה חופשית בסרטי אלימות באינטרנט ובטלוויזיה, וצמצומם הדרסטי - אף היא תועיל להתמודדות עם האלימות הגואה בחברה.

מן הצד האחר יש לנקוט עונשים חמורים ביותר נגד בריונים ורוצחים, כדי להשיב את אלמנט ההרתעה לחברה מפני אלימות בפרט ומעשים פליליים בכלל. לא חידשנו אף מילה, כבר אמרנו? צריך רק לשלוף את העצות הישנות מן הבוידעם ולתת להן שיניים.

פער דרמטי

דומני כי לא הסוגייה העדתית היא העומדת על סדר היום בפרשת בניזרי. העובדה, האומרת דרשני, היא הפער בין פסיקת בית המשפט המחוזי, שגזר על בניזרי שנה וחצי מאסר, לפסיקת בית המשפט העליון שבאופן חסר תקדים, כמעט שילש(!) את תקופת המאסר לארבע שנים. פער דרמטי זה ראוי שידליק נורה אדומה במערכת המשפטית. אולם מעֵבר לכך, ראוי שמשפט בניזרי יילמד בפקולטה למשפטים, משום שהפער הבלתי סביר בהכרעת הדין מהווה זלזול גמור של בית המשפט העליון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. היעדר ההתחשבות הבוטה בגזר הדין מצביע על עלבון מובהק לאינטליגנציה של השופטים המחוזיים מצד הערכאה העליונה.

גם השוואת חומרת הדין של בניזרי, שלא נטל אגורה לכיסו, לקוּלת העונש היחסית של הירשזון - למרות מעילתו האישית במיליוני שקלים - שעונשו, העומד על חמש שנות מאסר, כמעט דומה לשל בניזרי - תמוהה ביותר. נראֶה שהצדק לא רק שלא נראה בפרשת בניזרי, אלא שגם לא נעשה.

החניון - עלה תאנה

ראוי לברך על שיתוף הפעולה הנרקם בין השר לביטחון פנים, ישראל אהרונוביץ', למנהיג העדה החרדית הקיצונית, הרב טוביה וייס, בסוגיית החניון בירושלים. כמו-כן יש להעלות על נס את הגינויים החוזרים ונשנים מפי הרב ברמה נגד מעשי אלימות מצד חבורת שוליים בעדה, ושלילתה מכל וכל של התוקפנות כדרך להפגנה ולהבעת מחאה. ואומנם חז"ל כבר התריעו כי כל המרים יד על חברו נקרא רשע. עם זאת, נראה כי ראש העירייה, ניר ברקת, נאחז בחניון קרתא הפתוח בשבת, כבקרנות המזבח, לא רק כסמל להיותו ראש עיר חילוני - גם במחיר הפרת דו-הקיום בין חרדים לחילונים והלהטת הרוחות - אלא גם כעלה תאנה לכסות על בעיות קרדינליות בעיר.

רק לאחרונה פורסם דירוג הבירה, מטעם אגודת מורי הדרך, במקום השלישי ברשימת הערים המלוכלכות בישראל. השאלה היא לאן נעלמו כל אותם אזרחים, שהתריעו חדשות לבקרים נגד רמת הניקיון הירודה בירושלים, והאשימו את ראש העירייה הקודם החרדי, אורי לופוליאנסקי במצב? התשובה היא החניון, כמובן. ברקת הלך על בעיה שולית, קלה לביצוע, כדי להציל את תדמיתו כראש עיר בעיני החילונים. מכאן סירובו להיענות ליוזמת השר אהרונוביץ' לסגירת החניון בשבת.