תופעת הניתוחים הפלסטיים בקרב המתבגרים מתחרבת, "בהתמדה משנה לשנה", לדברי ד"ר שפלן. תופעת זו לא הייתה יכולה להתקיים ללא ההורים, אשר הסכמתם נדרשת.

אני שואלת את ד"ר מוסקונה מה תגובתם של ההורים, האם הם מביעים חשש ונכנעים או אולי אפילו מעודדים ואף חפצים בניתוחים עבור ילדיהם המתבגרים, והוא משיב לי: "רוב ההורים תומכים ומעודדים, ישנם מקרים שההורים הם אלו שדוחפים לעשות בדר"כ המגמה הינה חיובית".

המגמה החיובית מעניינת, יש אפילו כאלו שדוחפים את ילדיהם ולא רק בקרב שכבות מבוססות באוכלוסיה. "כיום אני נתקל בעניין בניתוחים פלסטים מקרב כל שכבות האוכלוסיה", אומר ד"ר מוסקונה, "ישנה מודעות גדולה מאוד לניתוחים פלסטיים בקרב הצעירים. הרבה צעירים חוסכים זמן רב כסף על-מנת לבצע ניתוח".

מקצה השיפורים אינו זול, ניתוח אף עולה בין 8,000- 16,000 ש"ח ואם מוסיפים סנטר זה מייקר את הסיפור ב - 6,000 ש"ח בערך, הגדלת חזה נעה בין 12,000-25,000 עם שתלים מקרוליין, הזרקרה עולה 30,000 ש"ח והקטנת חזה 25,000 - 35,000 ש"ח. זה בהחלט לא זול ורחוק מאוד מלחסוך כרטיס להופעה או ללונה פארק, שבהם הסתפקו בימים עברו ילדים בחופש הגדול.

אם כן מה גורם לילדים האלו לחסוך במשך כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה כסף, או מה גורם להוריהם להוציא אותו ולאפשר לילדיהם לעבור את כל הסיכונים הפיזיים והנפשיים שכרוכים בניתוח, וזאת עוד בטרם סיימו את תהליך ההתפתחות הפיזי הכולל ובוודאי שלא סיימו את תהליך ההתבגרות הנפשי? יש לזכור כי למתבגרים האלו עדיין לא הייתה בכלל שהות להפנים את השינויים שגופם עבר בתהליך ההתבגרות (שרק מגיע לשלבי סיומו בגילאים בהם הם פונים לניתוח), כל שכן לברר עם עצמם אם הם שלמים עם השינויים או באמת רוצים לשנות את נתוניהם הטבעיים באופן בלתי הפיך.

היעדר הבשלות בא לידי ביטוי גם באי הפנמה מלאה של תהליך הניתוח על סיכוניו. לדברי ד"ר שפלן, "70% מן המידע אודות סיכונים וסיבוכים נשכח בקרב המתבגרים, לא מוטמע או לא מופנם למרות ההסברים בעל פה ובכתב".

לי זה ניראה קצת מוזר ואני לא מדברת על מקרים קיצוניים בהם יש עיוותים או כשנדרשים תיקונים אחרי תאונות או מפגעים. מעניין אותי להבין איך יותר ויותר בהסכמת ההורים נוהרים המתבגרים לחדרי הניתוחים. ד"ר סברינה אופנהיימר, ד"ר סברינה אופנהיימר, מרצה במכללה האקדמית של תל אביב-יפו, פסיכולוגית התפתחותית המתמחה גם בהשפעות המדיה על ילדים ומתבגרים, מספקת כמה הסברים אפשריים וראשית היא מתייחסת לגורמי העלייה בביקוש הניתוחים . "מדובר כאן בשילוב של מסרים חברתיים/תרבותיים הכורכים הצלחה ואושר במראה חיצוני. הן היעדים והן האמצעים להשגתם בעייתיים. הצלחה ואושר נמדדים לרוב באמות מידה כלכליות, ידוענים בעולם האופנה והבידור אף הם כבר מזמן משמשים סמלי הצלחה, ומראה גופינו מהווה לא פעם כלי/אמצעי להשגת יעדים "נשגבים" אלה. בדרך, האמצעי עשוי להיהפך ליעד בפני עצמו. אידיאל הרזון הוא דוגמה מובהקת לכך. אידיאל זה מוביל לעיתים ילדות ונערות לנקיטת אמצעים קיצוניים המסכנים חיים (כמו הרעבה עצמית) על-מנת להשיג את היעד – מראה הגוף השדוף. יעד זה הופך להיות כל עולמן של נערות אלו. בהשגה או באי השגת יעד זה יקום ויפול דבר. במקביל האמצעים הטכנולוגיים להשגת יעדי היופי האידיאלי התרבו והשתכללו במרוצת השנים, הפכו להיות יותר נגישים ליותר שכבות באוכלוסיה, ויותר לגיטימיים. אם לפני 30 שנה ניתוחים קוסמטיים היו נעשים בהסתר, כיום זה נושא שיחה גלוי, ולא מתלווה לכך בושה או מבוכה, ובכך, אני רואה גם הבט חיובי.

שינוי חברתי נוסף הוא השינוי בהיבט המגדרי. בעוד שעד לפני מספר עשורים הניתוחים הפלסטיים היו נחלתם הכמעט בלעדית של בנות המין הנשי, כיום התופעה התפשטה גם לבני המין הגברי, וקיבלה גם בקרבם לגיטימיות".

אם כן, כאשר המסרים החברתיים להצלחה ואושר כורכים מראה חיצוני לא נותרת ברירה, אלא לנסות לממש את ההצלחה והאושר הנכספים דרך ידיו של המנתח הפלסטי, אשר יבצע את השינויים החיצוניים ש"נדרשים" לשם כך. האצבע המאשימה ברוב המקרים לא בכדי מופנית היישר אל התקשורת והמדיה בכללותה, הרי בכוחה לעצב את תודעתנו הקולקטיבית ולהעלות את הערכים החשובים בחברה, וכן היא ממשיכה ונותנת לנו גם פתרונות מהירים להשיג את שמכרה.

זו אינה בעיה חדשה, אבל בהיחשפותו של הנוער מסתמנת סכנה כפולה. מכיוון שהנוער בתקופת ההתבגרות עדיין מעצב את אישיותו ומבסס את דעותיו, בכדי שיהיו לו כלים לבחון דברים ולקבל החלטות בבגרותו כשיידרש לכך, ספק אם הוא בשל לקבל החלטה כה כבדה בשלב זה של חייו.

אם כן בני הנוער הם קהל מטרה מועד במיוחד, כי הם שותים את שהסביבה מוכרת להם ועדיין אין להם מערך הגנה מבוסס, כזה שיוכלו להשתמש בו להעמיד במבחן את הפיתויים התדירים אשר מוצעים לו דרך המדיה. על האחריות הקולקטיבית של הבוגרים כבר איני מדברת כי ברור לכולנו שהיא כבר נעלמת, כשהתקשורת פורצת לתודעת כל אחד מאיתנו בכל דרך ותוכן.

אני שואלת את ד"ר אופנהיימר באיזה אופן לדעתה חדירת המדיה לחיי הפרט ותכניה משפיעים על התפשטות הניתוחים הפלסטיים בקרב המתבגרים בחברה, והיא משיבה: "השפעת המדיה על תרבות הצריכה והאופנה אינה תופעה חדשה, ובני נוער מהווים קהל יעד מרכזי בתחום זה. עד עידן המדיה האלקטרונית, ירחוני האופנה והמשפחה הם אלה שהיוו את חוד החנית בצווי האופנה והחזות האידיאלית. אמצעי המדיה האלקטרוניים, בעיקר הטלוויזיה והאינטרנט, הפכו להיות סביבת תקשורת דומיננטית בקרב ילדים ובני נוער, וזמינותם גבוהה לאין שיעור מאותם ירחונים. בעלות נמוכה יחסית ובלחיצת כפתור או עכבר, בזמנם החופשי, ילדים יכולים לזפזפ בין הערוצים המרובים, ולגלוש באתרים אין סופיים. המידע נגיש וזמין עבורם לטוב או לרע. הם חשופים לאין סוף פרסומות והצעות מפתות המשולבות בגימיקים של שיווק כמו תמונות של לפני ואחרי, שמעלים את האשליה שבמחי ניתוח כל עולמם ישתנה. בני נוער, שמטבעם עסוקים מאוד במראם החיצוני, מהווים קהל יעד אידיאלי להשפעה מסוג זה".

וכך באופן קל ביותר עולים בתודעת המתבגר חלומות ואשליות לפתרונות, המוח מתחיל לחשוב על החופשה הראשונה מהלימודים, בה יוכל ללכת למנתח ולהשיג את חלומו, אשר התפתח במשך השנים, לאושר והצלחה. תפיסת האושר האישית מומרת בתפיסת אושר אשר עוצבה על-ידי המדיה, כמו בהזמנה אישית לצרכי הנער או הנערה, והמדיה גם אינה פוסחת גם על דרכי השגת אושר זה. הכל הגיוני לאדם שלא נתן דעתו לכך, הרי הרבה יותר קל להיכנס להרדמה ולקום כשהבעיה לכאורה נפתרה, מאשר לטפל בגורמים אשר מלכתחילה גרמו למתבגר לחוש שיש בעיה, כאשר הגוף לא התפתח כפי שהפרסומות תיארו. וכך ההנאות מהחופש הגדול שהחיים מציעים כבר אינן מספקות, והחלומות מתחילים לסוב סביב שינויים ושיפורים גופניים.

המניע הוא להיות יותר יפים ובמקרה שנשמע קצת יותר מוצדק הוא העלאת הביטחון והדימוי העצמי. האם הבנו מה משמעות צירוף המילים - 'דימוי עצמי'? אני שואלת זאת כי הטענות הרווחות למניע לעבור ניתוח, אשר מצדיקות את המעשה הן העלאת הדימוי והביטחון העצמי.

לאור הנתונים ולפיהם בכל שנה חלה עליה במספר המתבגרים המתנתחים, מתבקשת השאלה האם חלה גם עליה כללית בחוסר בביטחונם העצמי של המתבגרים? והאם במקביל מסתמנת מגמה ולפיה - ככל שאידיאל המראה החיצוני ה'נכון' מצוי בתנופת עליה, כך גם יורד ביטחונם של המתבגרים בחברה?

אני רוצה להבין מהם באמת מקורות הדימוי העצמי והאם הדימוי העצמי יכול לעלות עקב עליה על שולחן הניתוחים? לדברי ד"ר מוסקונה "בסה"כ ניתוח פלסטי הינו דבר חיובי העוזר מאוד למתגברים להרגיש בנוח עם הגוף והפנים שלהם ומקרים רבים השינוי הוא לא רק חיצוני אלא גם פנימי, פתאום הנערה/נער נהיים פופולריים והביטחון עצמי עולה דבר המקרין על שאר הדברים בחיים". אולם לפי חוות דעתה המקצועית של הפסיכולוגית ד"ר סברינה אופנהיימר התמונה שונה "המסר שמשתמע מן הטענה הזו הנו מסר בעייתי ושטחי – זוהי טענה שמניחה שבעזרת התערבות טכנית חיצונית, נוכל לשנות מרכיב אישיותי כה מורכב ומסובך. דימוי עצמי כולל מרכיבים רבים, והוא מתפתח בהדרגה במהלך כל שנות גדילתנו, החל מתקופת הינקות. בראש ובראשונה הוא מושפע מהיחס ומאופן הטיפול שאנו מקבלים בצעירותינו מאלה האחראים על גידולינו. כאשר ילד מגיל צעיר סופג מסרים של אהבה וקבלה ללא תנאי, הוא בהדרגה לומד לסמוך על עצמו, להעריך את יכולותיו, ולקבל את עצמו כולל את מגבלותיו. זהו הבסיס לדימוי העצמי שלנו. במהלך השנים, עם העלייה בגיל, הדימוי העצמי מושפע גם מהתנסויות חברתיות עם קבוצת השווים, מהתנסויות, הישגים אקדמיים ועוד.

נכון הוא שדימוי הגוף מהווה חלק מן הדימוי העצמי שלנו, ובתקופת ההתבגרות בפרט הוא עולה בחשיבותו נוכח העובדה שהמתבגר חווה שינויים גופניים רבים בזמן קצר יחסית שגורמים לו בין היתר לשינויים בדימוי הגוף שלו. במובן זה, אם עקב התערבות כירורגית מרכיב זה משתפר בתפיסתו הסובייקטיבית של המתבגר, אזי יש להניח שהדימוי העצמי הכללי עשוי להשתפר גם כן.

שיפור כזה עשוי גם להשליך על היבטים אחרים בחייו. למשל, אם נער שבעקבות ניתוח קוסמטי להקטנת חזה, או שיפור מראה האוזניים, חש ביטחון רב יותר ליזום קשרים עם בנות, עצם ההתנסות החברתית, במידה והיא חיובית, עשויה לשפר את דימויו העצמי הגלובלי. מאידך, אם הנער תולה את עכבותיו ו/או את חוסר הצלחותיו עם בנות במראהו החיצוני, יתכן שינחל אכזבה במידה והשינוי הקוסמטי לא יוביל לפריצת דרך חיובית. במקרה כזה, יש להניח שלא רק שלא יחול שינוי חיובי בדימוי העצמי שלו, אלא להיפך, הוא עלול להסיק שאינו שווה וששום דבר כבר לא יעזור לו. נקודה נוספת קשורה בתפיסת השינוי בדימוי העצמי. לכאורה אנחנו מצפים שהשינוי יהיה בכיוון החיובי בלבד. אולם מחקרים מצביעים על כך שכאשר הניתוח הקוסמטי נועד לשיפור החזות החיצונית (לעומת כאשר הוא נועד לשחזור בעקבות פגיעה, כמו למשל אחרי תאונה), השינוי עשוי להיות כה דרסטי בעיני המנותח, עד כי יתקשה לקבל ולהטמיע את דימויו החדש, הזר עבורו".

לאור הדברים האלו עולה השאלה מדוע לא להמתין עם הניתוח עוד שנה או שנתיים, ובפרק הזמן הזה לנסות להתגבר, באמצעות טיפול נפשי, בגורמי-העומק אשר מונעים מן המתבגר לקבל את מראהו החזותי: אולי בדרך זו יוכלו הנער/נערה להצליח לקבל את עצמם בלא תלות בשינוי טבעם על-פי תכתיבי החברה בתקופה נתונה.

האם לאחר שנמתין לא תוכל להתקבל החלטה יותר נכונה, יותר שקולה וודאית לגבי הגורמים האמיתיים לפנייה? הסיכונים הפסיכולוגיים בניתוחים הפלסטיים אינם אך ורק מנת חלקם של המתבגרים, אלא גם של המבוגרים. פסיכולוגית בשם ד"ר ג'ניפרס", פתחה בברלי-הילס שבארה"ב מרפאה אשר מיועדת באופן בלעדי לטיפול בנשים שעברו ניתוח פלסטי. על עלון הפרסומת שלה מתנוסס המשפט "כעת, כשאני יפה, מדוע אני עדיין כה עצובה?" נשים רבות פנו אליה לקבלת עזרה ואני חושבת שזוהי ראיה מספקת לכך שניתוח פלסטי אינו פותר בכל מצב ולא לכל אחד את הבעיה ועלול אף להחמירה.

ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותרפיסט המטפל בדיכאון, בדימוי עצמי נמוך, ב-OCDועוד, מרצה בכיר בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, ובביה"ס למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית נתניה, מתייחס לנושא במאמרו המעניין "על הסיכונים הפסיכולוגיים בניתוחים הפלסטיים" אשר ניתן לקרוא דרך הקישור באתר: [קישור] .

באיזה גיל אפשר להתחיל?

שאלת הגיל והבשלות הפיזית והנפשית באופן בלתי נמנע עולה, אם כן הפיזית הרבה יותר קלה לקביעה. לדברי ד"ר מוסקונה "עדיף להמתין עד גיל 16 17, ולאחר מכן אפשר לבצע". ובאופן ספציפי יותר "ניתוח אף אפשר לבצע כאשר האף מגיע כמעט למלוא התפתחותו, בגיל 16-15 אצל נערה ובגיל 17 אצל נער, כמובן שמתחת לגיל 18 יש צורך באישור הורים. הגדלת חזה מגיל 16 ואילך אפשר".

אני שואלת את ד"ר אופנהיימר מה באשר לבשלות הפסיכולוגית: "זו אכן שאלה כבדת משקל. קודם כל האחריות רובצת על הורי המתבגר ועל הצוות המקצועי שמבצע את הניתוחים. רוב המתבגרים אינם מסוגלים לכלול בשיקולי החלטותיהם שיקולים לטווח ארוך, ולקחת בחשבון את כל הסיכונים וההשלכות. אבל זה לא פותר את ההורים והצוות המקצועי מאחריות לדבר. כפי שציינתי, לפעמים נער או נערה תולים את חוסר הצלחותיהם, את קשייהם החברתיים והרגשיים בפגמים בגופם, ומצפים שע"י תיקון כירורגי כל הבעיות תיפתרנה. אני סבורה שעל הצוות המקצועי שמבצע את ההתערבות הכירורגית לא רק לספק את המידע הרפואי הנדרש, כולל סיכונים, והשלכות לטווח הקצר והארוך, אלא גם לבצע הערכות פסיכולוגיות (על-ידי אנשי מקצוע כמובן) על-מנת לעמוד על מניעי המתבגר (והוריו) לבצע את הניתוח, את ציפיותיו מהניתוח (האם הן ריאליסטיות), ואת מידת בשלותו הרגשית והקוגניטיבית".

הערכות פסיכולוגיות על-ידי אנשי מקצוע אינן מתקיימות במרפאות המנתחים, אבל הרופאים עצמם מפתחים חושים, לטענתם.

אני שואלת את ד"ר מוסקונה כיצד הוא מאבחן מתבגר/ת שמגיע/ה אל מרפאתו, והיא/וא עדיין אינם בשלים לעבור ניתוח, או לחלופין, מבקשים ניתוח שאינו באמת נדרש? הוא משיב:

"התהליך של הייעוץ מלווה במספר חלקים במהלכם שואלים את הפציינט למה הוא רוצה לעבור את הניתוח מה מפריע לו ואף עושים הדמיה בניתוח אף, לפי שאלות אלו ונתונים נוספים בדר"כ ניתן לדעת מה מניע את אותו אדם לבצע ניתוח".

אני שואלת אותו האם לפני ניסיונו ודעתו הוא רואה הרבה בני נוער שמגיעים להתנתח ואינם זקוקים לכך באמת? "רוב הלקוחות שמגיעים באמת צריכים לעבור ניתוח והשינוי הינו דרמטי: המראה החיצוני הינו דבר אישי ורגיש ישנם כאלו שיש להם אף נשרי וגדול והם חיים בסדר גמור איתו ולעומת זאת ישנם כאלו שיש להם בלט קטן או סטייה ימינה של האף והם לא יכולים להסתכל במראה על עצמם. בודדים המקרים שמגיעים אנשים שהאף שלהם מושלם והם סתם רוצים ניתוח, בשל גחמה לא הגיונית: כשזה קורה אני מסביר לאותו אדם שאין מה לתקן ושאני לא ממליץ על ניתוח. הוא הדין עם הגדלת חזה אם מגיעה בחורה עם חזה יפה ושופע אני ממליץ לה שלא להגדיל".

לדעתי חוסר יכולת להסתכל במראה בשל בלט קטן באף או סטייה קטנה ימינה, עד כדי מעבר ניתוח, מצריך בדיקה.

אותי לימדו שאין דבר טבעי שהוא מושלם, גם לימדו אותי שמה שטבעי על כל אופניו הוא הכי קרוב להיות מושלם.

את המושג מושלם יצרו במו ידם בני האדם, כשבנו ללא סוף מודלים חומריים ודרכם העבירו לנו מסרים על המושלם. אפילו דוגמניות ודוגמנים דרך חברות הפרסום מערימים עלינו שקרים, כשהם עצמם מבצעים ניתוחים או כאשר חברות הפרסום מרטשות בפוטושופ את פגמיהם.

ואנחנו, אנחנו משלמים ומרגישים נחותים, בגלל פוסטרים ובגלל אלו שמסדרים לנו אידיאליים מאחורי הקלעים. לפחות הדוגמנים עושים זאת לשם קריירה ופרנסתם ושאר החברה מתרוצצת אחרי חלומות ומרוקנת את שכלה, כיסה ונפשה לחינם.

אין דבר יפה יותר מאשר להביט בגבר או אישה, שמרגישים בנוח עם עצמם כיצירה טבעית וברוכה על האדמה. אבל בתקופה הזו, בה אני כותבת את השורות, הן כמעט אוטופיות כי החברה על רבדיה השונים נותנת לגיטימציה לניתוחים מסוג אלו, ומתחילות להתפתח בעיות קשות אשר יהיה קשה לתקנם בעתיד: ניתוחים אלו יהפכו ליותר ויותר מורכבים בהמשך, ואנה אנחנו באים?

כשאני מתבוננת על דור או שניים אחורנית, קשה לי לראות עיסוק חברתי אובססיבי כל כך במראה החיצוני, ואני שואלת את עצמי איזה דור השיג יותר את הנחת שבקבלה העצמית?

אולי האושר הגדול שמנסים להשיגו יותר מכל הרבה יותר קרוב וזול . אולי ההשלמה והקבלה העצמית הם אלו שיתנו לנו את מטרת העל של המין האנושי, המטרה שאנחנו מייחלים, מקדשים ועמלים כל כך להשיגה, והיא האושר שנכסף יותר מכל דבר אחר על האדמה, אבל הוא, האושר, משום מה חומק מידינו ואנחנו מסתירים מעינינו את הסיבה וממשיכים בחיפוש אחריו בשטחים שזרים להוויה . אולי הוא הרבה יותר קרוב ממה שנראה וחיפושו בניסיונות הלא טבעיים הם, הם אלו שמרחיקים מאיתנו את אותו האושר.