מבט נוקב

כמעט כל ישראלי אשר יישאל לדעתו על מצב ההסברה של מדינת ישראל יגיב בביטויים קשים אשר חלקם בודאי לא יהיה ראוי לדפוס. מסיבה זו, ראויים לציון מיוחד מעשיהם של יחידים אשר באמונה עמוקה ובעבודת נמלים דואגים למלא את החלל ההסברתי.

לפני כשבועיים ערכה תת וועדה של וועדת ההקצבות היוקרתית בסנאט האמריקני, בראשות הסנאטור ארלן ספקטר, שימוע בנושא החינוך והאינדוקטרינציה של ילדים ברשות הפלשתינית. האירוע זכה לתשומת לב מיוחדת בארה"ב עקב השתתפותה של סנאטור הילארי קלינטון אשר ביקשה להשתתף בדיון למרות שאינה חברה בוועדה.

את ה"הצגה הטובה בעיר" סיפק איתמר מרכוס, מנכ"ל המכון הירושלמי "מבט לתקשורת פלשתינית" (pmw.org.il), אשר הציג בפני הוועדה את סרט הווידאו "בקשו את המוות". הסרט, המכיל קטעים רבים משידורי הטלוויזיה הרשמיים של הרש"פ, וכן שידורים מהקיץ האחרון שבו לכאורה שררה הפסקת אש, מתאר כיצד הרש"פ מחנכת את ילדיה להשיג "שאהאדה" (מות קדושים) ולכבוש את חיפה, יפו ורמלה. קטעים אלו ממחישים באופן ברור כיצד מנגנון החינוך לאלימות, נקמה ומוות לא פוסק לרגע ברש"פ. מרכוס גם ציטט את העיתון "אל איאם" אשר ב-21.9.2003 דיווח על טורניר כדורגל בחסות הרש"פ בו כל קבוצה נקראה על שם "שהיד" אחר, כולל רוצחים כמו יחיא עיאש. את הפרסים לקבוצה הזוכה חילק לא אחר מאשר מיודענו ה"מתון" סאיב עריקאת.

בראיון לאחר השימוע הדגישה סנאטור קלינטון כי ברור כי גם הרש"פ אחראית להסתה זו ולא רק החמאס. יו"ר הוועדה, סנאטור ספקטר, סיכם את הישיבה באומרו שכל אזרח אמריקני חייב לראות את הסרטים שהראה מרכוס. את תהליך החינוך ברש"פ הוא הגדיר כאיום על הדורות הבאים. רשתות החדשות המובילות בארה"ב (FOX ,CNN ,MSNBC) דיווחו על השימוע, הראו קטעים מהסרט וחלקן אף ראיינו את מרכוס בהרחבה.

על רקע זה, ובניגוד בולט, ניתן לציין את ההתעלמות המופגנת של אמצעי התקשורת בארץ מהאירוע. מלבד עיתוני "הצופה" וה"ג'רוזלם פוסט", כמעט ולא הוזכר השימוע באף ערוץ טלוויזיה ובאף עיתון יומי!

האם מדובר כאן בהשמטה הנובעת מחוסר ידיעה או בהתעלמות מכוונת? מרכוס החל את פעילות "מבט לתקשורת פלשתינית" בתקופה שבה רוב הציבור בארץ היה עדיין מוכה בסנוורי תהליך אוסלו וראה ברש"פ שותף לדרך השלום. כבר אז ראה מרכוס בטלויזיה ובעיתונות הרשמית הפלשתינית הוכחות ברורות לחינוך הדור הצעיר לדרך של שנאה ואלימות כמו גם לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ולהצדקה של המלחמה ביהודים וביהדות.

בידיו של מרכוס דוגמאות למכביר, החל מתשבצים המכילים מונחים אנטישמיים, ספרי לימוד המשבחים את מות הקדושים, הטפות במסגדים להרג יהודים באשר הם, מחנות קיץ לבנות על שם מחבלות מתאבדות כגון וופאא אידריס, ועוד כהנה וכהנה. כל זאת מתבצע במסגרת שטיפת מח כוללת, דרך כל הכלים האפשריים, כאשר הטלויזיה הרשמית משמיעה את אותם תשדירים נוטפי דם שוב ושוב, לעתים עשרות פעמים ביום.

האם המסר של מרכוס מקלקל לכמה אנשים את התקווה? הלא הרבה יותר נעים לחשוב שבצד השני יושבים אנשים הגיוניים המחנכים גם הם את בניהם ובנותיהם לשלום ודו קיום. קשה להתעלם מהאמת של מרכוס - היא איננה ניתנת לפרשנות, היא מכה בנו חזק בבטן הרכה ומראה לנו את המציאות הקשה במלוא כיעורה. אכן יש צד שני, אך בזמן שאנו שרים שירי שלום, בונה הוא בילדיו את הזעם הקדוש ומלמד אותם שירים אחרים לגמרי. החנקתו של מרכוס מהתודעה הציבורית לא תשנה את התמונה - היא רק תהפוך אותנו לעיוורים.