ארץ האופל

בארץ האופל, אם אתם בני משפחה לבנה, טהורת גזע, והשכנים מפריעים לכם - אל דאגה. דווחו לרשויות על "התנהגות אנטי-חברתית" של דיירי הבית ממול, והן כבר תדאגנה לכך שלא ייוולד דור נוסף מאותו המטרד. ואם אתה נער שנכלא במוסד סגור, אך קרוב זמנך להשתחרר - אין בעיה. אתה תשתחרר. בהחלט. בתנאי, כמובן, שתסכים "מרצונך" ה"חופשי" לעיקור שחלילה וחס לא תביא עבריינים קטנים לעולם. ואת, עלמתי, עלייך שמענו שאת מסתובבת בזמנך החופשי עם חבורת אופנוענים, ואולי אף, שומו שמים, שותה איתם בפאב בירה או שתיים. דיינו, אין צורך במידע נוסף. את תעוקרי ותהיי אחרונת השושלת...

רבים בוודאי מזהים בין תיאור זה של ארץ האופל לבין גרמניה בגרסתה הנאצית, כלומר בין 1933 ל-1945. אין ספק שגרמניה הנאצית נושאת, בצדק, בתואר "אלופת העולם", ובוודאי "אלופת אירופה" בגזענות ובמדיניות טוהר הגזע. אבל כל זה הרי אינו חדש, ועצוב לומר - גם לא די מזעזע, כי ידוע שהגרמנים הגיעו לשיאי גזענות ורצחנות מחרידים בהרבה.

אך הפעם לא ב"אלופת אירופה" מדובר, אלא בסגניתה.

אכן כן. סגנית אלופת אירופה במדיניות טוהר הגזע, היא לא אחרת מאשר שוודיה. ובמובנים מסוימים היא אף מתעלה מעל גרמניה. שוודיה הייתה למעשה ההשראה ודגם החיקוי ("המודל השוודי"), שבדרכו הלכה גרמניה הנאצית. שוודיה הייתה הראשונה להקים את "המכון לביולוגיה גזעית" בשנת 1921, כשהיטלר היה עוד צווחן שוליים בבארים של בוואריה.

אך מה שמפליא (ומחליא) במיוחד בתולדות הגזענות השוודית, הוא העובדה שדווקא לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהנאציזם הובס וגזענותו הרצחנית והמטורפת הוקעה אל עמוד הקלון, חלה פריחה במדיניות העיקור השוודית, עד כדי כך ששנת 1948 הייתה השנה ה"פוריה" ביותר (כמה אירוני), בעיקור בני אדם - עקב פשעים איומים כגון אי-עמידה במבחני אינטליגנציה, התנהגות "אנטי-חברתית", מוצא אתני מעורב או נחות, חוליים, בעיות נפשיות או כל מה שהפריע להתפתחותו הנקייה, הטהורה והחלקה של הגזע הנורדי העליון.

כארבעים שנה נמשכה מדיניות העיקור, בין שנת 1934 ל-1975, תחת שלטונה הרצוף של המפלגה הסוציאליסטית השוודית, ואשר במהלכן עוקרו כ=63,000 בני אדם (מעל 90% נשים, שאותן קל יותר "לשכנע"), לכאורה בוצע העיקור שלא בכפייה, אך למעשה באמצעי לחץ ומניפולציה שלא הותירו מקום רב לרצון החופשי. ובזכות מספר זה של מעוקרים, זכתה שוודיה למקום השני והמכובד... שנייה רק לגרמניה הנאצית, כאמור...

רק על סף שנות האלפיים - בשנת 1999 - טרחה סוף כל סוף ממשלת שוודיה להתנצל על פשעי העבר, אך נהגה כטובל ושרץ בידו: ה"פיצויים" שהציעה הממשלה לקרבנות, מגוחכים מכדי להעלותם על הכתב, וגם זאת בתנאי שהעיקור נעשה "שלא בהסכמה", כאשר ברוב המקרים יכולה הממשלה לנופף, פורמלית, במסמך "הסכמה"...

נשאלת השאלה, מדוע לחפור בעבר? הרי מדיניות זו פסקה מזה שנים. והתשובה היא, שאם העיתון הנפוץ ביותר בשוודיה - אפטונבלאדט - רואה לנכון לעסוק בפרשיית "סחר באיברים" מלפני 17 שנה - אין שום מניעה מעיסוק בפרשיות מלפני 34, 44, או 54 שנים. ועל כך הרי אמרו חכמים: "מי שגר בבית זכוכית - בל ישליך אבנים על ביתו של השכן".

ואכן, מכל האבנים שמיידים בנו השוודים מזה שנים, עלתה על כולן האבן המזוהמת שיידה בנו כתב העיתון אפטונבלאדט, וכוונתי לעלילת הדם התורנית על חיילי צה"ל (בשיתוף יהודים אמריקנים, איך לא?) שהקימו איזה קשר בינלאומי לרצוח "פלשתינים" אומללים ולסחור באיבריהם, אולי כהקדמה ליצירת "האדם העליון", או שמא כהכנה להשתלטות על העולם?

אין לדעת. למזימות היהודים אין גבול. אך גם אין גבול לעזות המצח ולצביעות השוודית. שר החוץ השוודי טען בהיתממות מעושה, שאין בכוונת ממשלתו לגנות את הנאמר בכתבה, מפני שחופש הביטוי הינו ערך יסוד בשוודיה. טיעון מוזר ולא רלוונטי, מאחר שאיש לא ביקש לסגור את העיתון דר שטירמר-בלאדט, או לפטר את היוליוס שטרייכר המקומי.

כל שהתבקש השר הוא להביע הסתייגות מהנאמר בעלילת הזוועה. אולם זה היה יותר מדי. בארץ האופל לא מתנערים מדברים חשוכים. לא רק ששר החוץ סירב להסתייג, הוא אף הסתייג מההסתייגות שהביעה שגרירת שוודיה בישראל, שנהגה לשם שינוי בהגינות.

השר אף השווה בין פרשה זו לפרשת קריקטורות מוחמד, שגם בה, כביכול, סירבה ממשלתו להתנצל בפני העולם המוסלמי, בשם חופש הביטוי.

אולם הוא שכח ששרת החוץ השוודית דאז שלחה מכתב התנצלות לממשלת תימן על הקריקטורות, ואף דאגה אישית לסגור אתר אינטרנט שוודי שפרסם את הקריקטורות. אומנם היא אולצה להתפטר - אך לא חלילה בשל התרפסותה בפני המוסלמים, אלא רק מפני ששיקרה לציבור וטענה שלא היו לה יד ורגל בסגירת האתר.

צביעותה של ממשלת שוודיה הולכת ומחמירה ככל שחוקרים וחושפים (כפי שעשה מעריב) שבשנת 2001 הייתה ממשלה זו שותפה במימון ספרו של עיתונאי הביבים, ש"כתבתו" האחרונה היא רק מיחזור של החומרים בספר.

נגד עלילות זוועה כגון זו, אין להיאבק באמצעים הקונבנציונליים, אלא להגיב בעוצמה ובחריפות, תקשורתית ודיפלומטית. טוב עשתה ממשלת ישראל ובעיקר משרד החוץ, אך לא די בכך. יש לרכז מאמץ משפטי על-מנת להגיש תביעת דיבה בשוודיה נגד העיתון והכתב, כדי לגבות מהם את מלוא המחיר, ובמישור הדיפלומטי, יש "לייבש" את שוודיה - שהיא כרגע נשיאת האיחוד האירופי למשך שנתיים - ולמנוע ממנה את התדמית המכובדת של "מתווך נייטרלי" בתהליך המדיני במזרח התיכון.