וילכו שניהם יחדיו

וילכו שניהם יחדיו. היה סבך. כל חיינו סבך. אבל לא היה אייל אחר נאחז בסבך. הייתה אש. עמוד גבוה של אש. עמוד עד ענן ועד מעבר לענן. עד גובהו של רקיע שאין לו סוף. אבל לארץ יש סוף. הם התרסקו עליה בעמוד האש. והמריאו והיו לאגדה.

אנחנו רואים. מתוך סבך חיינו שלנו, מתחת שמים בהם איננו מחפשים עוד כוכב, ממחוזות של אדמה קשה וטרשית שכל פרח עולה מבינות לסלעיה מצמיח חוחים, אדמה כואבת, ואנחנו איננו יכולים לכבוש את הדמעה כי אב ובנו, אצילי ישראל, הלכו שניהם יחדיו, בדרך המרומים, ובשובל הלוהט בו שב האב אל הארץ קשר עצמו הבן לעלות לשחקים ונפל גם הוא אל האדמה, ותם למות עליה והיה כאביו לאות.

איננו יכולים לכבוש דמעה, כי כל אגדות האמת הנהדרות עצובות תמיד משאת. היה איש, צעיר בארץ הזאת. הוא לא הילך בגדולות. עניו היה. אף שמו לא נודע. צנוע ומעולה. הוא נשא את כורח ההיחלצות למלחמה שציוותה עליו תאוותנו לחיים, ונפשו בכפו הלך למרחוק ועמד בניסיון הכורח הנורא, במובנות מאליו שהייתה כה פשוטה שהיא עוררה בנו געגועים. בשובו מן הקרב הוא, צנוע כשהיה, ושמו לא נודע אלא במסתרים, נשא אותו כורח הכניעה המופלאה לתאוות גילוי נתיבים חדשים בהם הולך האדם, כל האדם, עם מי שמעז לחתור להגיע רחוק יותר מן הגבולות שמציב כוח המשיכה כטבעת ברזל סביב לארץ. לא היה מתוכנו אחד שעלה שם זולתו, צנוע ומעולה, מחייך, מנופף בשלום, הנה אני שב, לאשת נעוריו, ליוצאי חלציו, לכל מי שעמד משתאה כאן למטה אל מול האיש הצעיר הזה שידע לקחת עמו למסע הגדול פסוק של אלמוות וזיכרון של אפר מגיא ההריגה והיה כל-כך יהודי בשמנו שלא יכולנו לאהוב אותו אלא אהבה גדולה ופשוטה.

איננו יכולים לכבוש דמעה, כי כל אגדות האמת הנהדרות עצובות תמיד משאת. היה לאיש בן. עניו היה. סביב רהב וצחצוחי מילים לשם מילים, והוא מונה מילותיו, ממעט בדיבור ומשיח בינו לבינו עם המחר שבחר, עם כורח הדבקות בדרך בה הלך אביו, כי בדרך הזאת, הלך את הכל, נתן את הכל, עלה אל הכל, ואיך לא יעלה הבן לגבהים שציווה עליו האב שאיננו עוד, ואין בעולם מי שיכול לקיים צוואה שלו אלא בנו. ואנחנו רואים את אלף עיניו של מלאך דומה בולשות בשמים אחר המטוס האחד בו חותך הבן את הרוח ואוחז בכנף הפלדה הנבחר של המטוס הזה האחד מכל המטוסים האצים עמו במרחב ומטיל אותו אל האדמה הסלעית והולך אל דרכו ומשאיר אותנו לתהות באימה אם שם המלאך הוא גורל ואם כך הוא מושל בעולם, חוסך האחד ונוטל השני שאהבנו אותו אהבה גדולה מאוד ופשוטה כל כך.

איננו יכולים לכבוש דמעה, כי כל האגדות הנהדרות עצובות תמיד משאת והשכול והאלמנות והיתמות קשים משאת עוד יותר. מאין שואב האדם את כוח הדמיון לשוות לנפשו איך נושא בממש יתום את יגון התמיד של אובדן אביו אוהבו שהלך. הוא שואב, לא נדע איך, ואנחנו למודי היגון גם אנחנו איננו יכולים לדמות את היגון שלו האישי לנפשנו. וגם את יגון האם הרעיה איננו יודעים מרירת פשרו, ואין לנו מושג מה שיעור כוחות הנפש שאין בלעדם קיום לרצון לצעוד כל הדרך עם כל התקוות שהיו לזיכרון, ועם כל הזיכרון שאסור לו לגרור אבן גולל על באר כל תקווה, שהאם הרעיה משגת, איננו יודעים לא איך ולא מאין. זה כך הארץ הזאת שלנו, האות הוא תמיד לכולנו, היגון הוא תמיד לאחד ולאחת, ואיננו יכולים לכבוש דמעה כי איך נכבוש אותה כשהיגון האישי של אב, או של אם, או של בת, או של בן, החיים תמיד בתוגה שהיא כל כולה שלהם, היא גם התוגה הגדולה בה אנחנו חיים תמיד כולנו את ימי חיינו בארץ הזאת שאין כמותה בעולם.

איננו יכולים לכבוש דמעה, כי איך נכבוש אותה כאשר לעינינו חייהם על כל רגע שחיו אותם ועל שבריר הרגע בו תמו לגווע היו מעשה אחד של גבורה, עילאית, נעלה, גבורה שברום השמים, ואנחנו רואים מן הארץ.