הילד שלנו מגיע לכיתה א'. אנחנו, הוריו הגאים והנרגשים, מלווים אותו בלב הולם ומחזיקים לו אצבעות: "הלוואי שיצליח"... ולמה שלא יצליח? זה הילד שלנו שטיפחנו באהבה מיומו הראשון והעשרנו אותו בכל מה שהמליצו לנו עליו. מותק של ילד!
אבל-האם יכול להיות שהילד שלנו אינו ממש בשל ללמידת הקריאה? אולי הוא מעט צעיר מדי? ואולי מסיבה כלשהי הוא אינו פנוי מספיק ללמידה האינטנסיבית של ביה"ס? קורה, הוא עדיין ילד...
בכיתה יש כ-40 תלמידים. זו צפיפות מזעזעת שאנחנו מקבלים כמובנת מאליה, אבל לילדים מסויימים זה הרבה יותר מדי. בכיתה יש מורה אחת ושיטת לימוד קריאה אחת. לכל שיטה (ולכל מורה) יכולת מוגבלת. יש ילדים ששיטה מסויימת אינה טובה להם. זוהי עובדה שהמחקר מכיר, אך התפיסה התעשייתית של החינוך העכשווי כופה על כל ילדי הכיתה שיטת לימוד קריאה מסויימת אחת.
בכל כיתה א' יש מספר תלמידים כאלה בתחילת השנה. התלמידים שנסיבות מסויימות גורמות לכך שיתחילו את הלימודים באופן שלא מאפשר להם להשתלב בתהליך שעוברים רוב הילדים בכיתה. אלו הם תנאי הפתיחה שלהם, ומכאן מתחיל המדרון החלקלק: הילד שלנו רואה שמסביבו "כולם" לומדים, ומתקדמים בחוברות. הוא בוהה בחוברת ולא מבין מה בדיוק רוצים ממנו. הוא מנסה שוב ושוב, ולפי התגובות של המורה וההורים הוא מבין שהוא טועה.
הימים חולפים ומצטברים לשבועות. רוב הילדים בכיתה רוכשים מיומנויות בסיסיות ומתקדמים. הילד שלנו לא. הוא עדיין מבולבל, אבל כעת הוא גם לחוץ. לחוץ מאוד. הוא עושה ניסיונות נואשים: מתאמץ, מנחש ואוסף עוד ועוד טעויות וכישלונות. הקושי בקריאה גורר ומחולל שרשרת של כישלונות במקצועות אחרים. (למשל - ללא קריאה אי-אפשר להבין הוראות בחוברת החשבון, והנה הילד שלנו מתחיל להתקשות גם בחשבון וכמובן שאינו יכול לפתור בעיות מילוליות)... ואולי בכלל יש לו הפרעת
קשב וריכוז?
כאן באה לידי ביטוי אישיותו הייחודית של הילד: יש ילד שנאבק, שיודע לבקש ולהשתמש בעזרה ולדלג מעל למשוכה. וצריך גם מזל! שברגעים הנכונים יהיה מי שיושיט לו את היד, יסביר, יבהיר ויוביל אותו לחוף המבטחים. אבל ילד אחר - לחוץ יותר או בוגר פחות, עלול להיבהל ולוותר. הוא יבחר בכיוון של "הינתקות" וימנע מעיסוק במה שמתסכל אותו כל כך. הילד יפתח אסטרטגיה אישית של הימנעות: הימנעות פאסיבית או אגרסיבית. הימנעות שמתוך התחמקות והסתרה ("אני עייף, אחר כך..."), או דווקא בהתרסה - ("לא בא לי לקרוא, תעזבו אותי!"). ייתכן גם שהוא יבחר להסוות את הימנעותו בהתנהגות ליצנית או אולי בחלימה שקטה בהקיץ, הכל לפי אופיו ונטיותיו.
וכך חולפים השבועות ומצטברים לחודשים. רוב ילדי הכיתה כבר קוראים, והילד שלנו מגיע לאבחון הראשון שלו! ובאבחון? אין הפתעות? הילד מפגין גם את יכולתו הדלה בקריאה, וגם את הסלידה וחוסר הסבלנות שלו לחיטוט בצדדים החלשים שלו, וכך הוא זוכה בתואר הראשון שלו: "לקוי למידה". הלמידה שלו מקולקלת. גזירת גורל.
התואר "לקוי למידה" הוא תואר מחייב! מי שנושא בתואר לומד במהירות את משמעויותיו המעשיות ואת תורת הזכויות וההקלות הנלווית לו. הילד שלנו הופך להיות יותר ויותר "ילד לקוי למידה". זה יהיה עיקר עניינו בשנים הבאות ואולי תמיד!
עוול גדול נגרם לרבים מילדים אלה ולמשפחותיהם! סבל רב ומיותר עוד מחכה להם! איך זה קורה שאנחנו מעבירים את הילדים שלנו במסננת שהופכת למלכודת עבור אחוז ידוע וקבוע מתוכם (הספרות המקצועית מדווחת על 10-20 אחוזים מילדינו כלקויי למידה, תלוי לפי הגורם הבודק והאינטרס שלו). האם מישהו בכלל מבין מה המשמעות של שיעור מזעזע כזה? כל כך הרבה מהילדים שלנו מקולקלים?
על סמך המפגש שלי עם מאות רבות של ילדים הנושאים בתואר "לקויי למידה", אני טוען שחלק מסויים מהם הוא למעשה קורבנות של הנסיבות. הם "דיסלקטים נסיבתיים" (ביטוי שלי). להערכתי, בתנאים אחרים ילדים אלה היו לומדים לקרוא ללא קושי, ומשתלבים בלימודים ללא בעיה! ומהו אותו "חלק מסויים"? האם זהו חלק קטן או גדול מקבוצת הילדים המוגדרים לקויי למידה? כפי שאפשר לנחש, להערכתי החלק המסוים הזה גדול עד להפתיע!
מתוך עבודתי אני טוען שמפגש לא טוב בין הילד למערכת החינוך, בתוספת בעיות קלות יחסית שאותן מביא עמו הילד לביה"ס, יוצרים במקרים רבים תהליך מתגלגל של בלבול וכשלון שמגדיר את הילד כלקוי למידה. הילד שנקלע למסלול הזה חווה את כל הקושי והסבל של לקוי למידה, ובכל זאת הוא אינו כזה! רבים מילדים אלה ניתן "לתקן". כן, ממש כך, לתקן, כאילו לא הייתה כלל לקות!
היחס הנוכחי של הספרות והמחקר ללקות למידה הוא כאל עניין הכרחי: אם הייתה לידה קשה, או אם הגנטיקה פישלה, או שהיו דלקות אוזניים חוזרות או... אין ספק. זה רק עניין של זמן עד שזה יתבטא. ואז, כשבכיתה א, יתחילו הבעיות, אפשר יהיה "להיזכר" בכל הסימנים המקדימים... נכון, יש ילדים לקויים וחסרים. משהו מסתורי אצלם משובש וזה מלווה אותם לאורך הינקות, הילדות והחיים. ההבדל בינם לבין ילדים אחרים בולט וברור. אבל!!! חוץ מאותם לקויי למידה מובהקים, מה שנראה כלקות למידה אצל ילדים רבים הוא תוצאה של גורמים שונים, מורכבים, שבהם תפקיד חשוב לדינאמיקה מקרית. התבטאות או אי התבטאות של "לקות למידה" היא לא פעם עניין של צירוף מקרים, של מזל, של עיתוי תחילת הלימודים, של צפיפות יתר בכיתה, של מפגש עם מורה מסויימת, שיטת לימוד מסויימת, וגם של המהירות וכמעט ההקלה שבה אנחנו מתייגים ילדים כאלו כלקויים.
אסור לשכוח שאלו ילדים קטנים. בסך-הכל בני שש. יש ביניהם הבדלים גדולים בגיל הזה. כל כך קל ליפול בתחילת הדרך החדשה התובענית והלא סובלנית שאליה הוא נקלע פתאום: אני מזכיר כמה זה פשוט: ילד חששן מעט, קצת לא בשל, קצת לא יודע לבקש עזרה, עלול לפתח רתיעה מהקושי של ראשית הקריאה. הוא עלול גם לפתוח פער קטן מהילדים ולהיבהל עוד יותר כי כבר בחנוכה של כיתה א' אמא שלו שומעת מהמורה ש"יש בעיה עם הילד". ואז, מכיוון שהוא כבר מסומן, יתכן שהוא ימנע ביתר תוקף מלימוד הקריאה ואפילו המורה בתחום
הוראה מתקנת לא תצליח "להגיע אליו" מכיוון שהוא כבר עצבני וכעוס ברגע שרק מתחילים לדבר אתו על לימודים ושיעורים... וכך הלאה וכך הלאה... וכשיגיע אותו ילד מרוט ושבע כישלונות לאבחון הוא כבר יתאים יפה להגדרה של לקוי למידה. ומאז, על כורחו הוא לכוד במסלול הזה!
חשוב לדעת שיש קטגוריה גדולה של "לקויי למידה" שלא דנים עליה בשום מקום: לקויי הלמידה שאנחנו מייצרים!!! אלו שנושאים על גבם הקטן את הנוקשות, הסרבול וחוסר המקצועיות של מערכת החינוך שלנו. פעם אחר פעם אני רואה בעבודתי כיצד ילד שאובחן כלקוי למידה, משיר מעליו את הלקות ואת "התואר". ופתאום הוא יכול! פתאום הוא טועם את הטעם הערב כל כך של הצלחה - והכול משתנה! חייו וחיי משפחתו משתנים. הילד משיל ומשאיר מאחוריו את התואר לקוי למידה כקליפה חלולה. כעת הוא תלמיד!
