לפני כחודש נסערה האקדמיה ואף המדינה כולה בגלל כתבה שפירסם בלוס-אנג'לס טיימס ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן-גוריון, ובה טען שישראל היא מדינת אפרטהייד שיש להחרימה. עוד ראשי האוניברסיטה מגמגמים בעניין זה, לנוכח העובדה שתורמים רציניים הפסיקו להחזיר להם טלפונים, והנה פירסם ה'גלובס'
כתבה בעניין "צורר" נוסף, המועמד לקליטה באותה אוניברסיטה, במחלקה להנדסת תעשיה וניהול.
המדובר הוא בד"ר אסף אורון, מרצה לסטטיסטיקה באוניברסיטת סיאטל בארה"ב, שבפעילותו בהפצת כתבי שטנה נגד ישראל הוא חמור מקודמו: הוא קורא לסירוב מאורגן לשירות בצה"ל (עבירה פלילית שבחברות דמוקרטיות מסוימות אף כרוכה בעונש מוות במצבים מסוימים – "המרדה"), הוא משווה באופן שיטתי את חיילי צה"ל ומפקדיו לנאצים, וכיוצא באלה "פנינים" אותן יכול לקרוא כל אחד בדף האישי של אורון באתר האוניברסיטאי.
'גלובס' המשיך וסיפר שבמסגרת הדיונים בוועדת המינויים הפנו חלק מחברי הוועדה את תשומת ליבם של ראש המחלקה להנדסת תעשיה וניהול ודיקאן הפקולטה להנדסה, לבעייתיות בהעסקתו של אורון לאור פעילותו, ואחד מהם אף הצהיר כי יפעל במרץ לשכנע את שאר חבריו להצביע, בבוא היום, נגד מתן קביעות לאורון בבן-גוריון. בתגובה לכך הפצירו ראש המחלקה והדיקן באותו חבר להתפטר (!) כיוון שהוא שוקל שיקולים פוליטיים ולא שיקולים אקדמיים בהחלטותיו. משמיאן לעשות זאת, החליטו השניים על פיזור הוועדה והקמת ועדה חדשה תחתיה. תגובתה הרשמית של האוניברסיטה ל'גלובס' היתה: "האוניברסיטה אינה שוקלת ואינה בוחנת את דעותיו הפוליטיות של מועמד וחבר בוועדות מינויים אינו רשאי לשקול שיקולים לא-אקדמיים". וכמו-כן: "האוניברסיטה אינה יכולה, מטעמי צנעת הפרט, להתייחס למועמדותו של אדם זה או אחר לעבודה".
קוראים יקרים: עד הנה חדשות האתמול, ואני מבקש את זמנכם רק לחדשות היום והמחר. כי הנה – "אותו חבר" הנ"ל (ומי שעמד כמובן מאחרי הכתבה) הוא אני עצמי כותב שורות אלו, ואני אספר לכם, כחבר ועדת המינויים וכמקור ראשון, שבדיון הוועדה הספציפי בעניינו של אורון ב-1 ליולי ש.ז, לאחר שאחד מחברי הוועדה העלה אומנם את נושא פעילותו של אורון נגד ישראל וצה"ל והחומרים באתר האוניברסיטאי הנוכחי שלו, קם ראש המחלקה למחשב שלו להתרשם מהדברים באינטרנט. אח"כ הוחלפו דעות שונות בעניין זה, כשהרמ"ח טוען תחילה שד"ר אורון יוכל להיות נכס למחלקה בגלל "רגישותו החברתית" שהופגנה כאשר הלך "לטפל בילדי שכם". הרמ"ח סיכם את הנושא בכך שד"ר אורון כנראה מתאים לדרישותינו מבחינה מקצועית אך הוא סובל מ"בעיות אישיותיות" (כך נדפס בפרוטוקול הערוך של אותה ישיבה!). הוועדה החליטה למלא ידיו של אחד הפרופסורים בכירי המחלקה, לנצל את שהייתו בקיץ בארה"ב על-מנת לדבר עם אורון ולהתרשם ממנו האאם יסכים אורון להצניע את פעילותו הפוליטית במידה וייקלט במחלקתנו.
הנה כי כן: שקר בוטה, שקר ברור של האוניברסיטה מפי דוברה, בכוונת מכוון, ישר בעיניו של משלם המיסים, ומבלי למצמץ: "האוניברסיטה אינה שוקלת ואינה בוחנת את דעותיו הפוליטיות של מועמד, וחבר בוועדות מינויים אינו רשאי לשקול שיקולים לא-אקדמיים".
אבל הבה נמשיך מכאן, חברים, ונשאל עצמנו: אולי לא יודעים קברניטי האוניברסיטה את האמת? והתשובה היא לא ולא, השקר הזה אינו מוסב על המקרה הבודד, אלא הוא שקר עקרוני כללי: כי ועדות המינויים מטפלות בקבלת אנשים בשר ודם לחברות אקדמית של שלושים שנה ויותר, ולא בקבלת ישויות אקדמיות ערטילאיות. אני חבר בוועדת מינויים כשנתיים, ובה מדברים דרך קבע בפרמטרים "לא אקדמיים" של מועמדים. אז אולי חברו פשוט אנשים מסוימים במקרה זה בלבד להתנכל לפרופסור ששירת אותה אוניברסיטה כבר עשרים שנה? לא ולא, גם בזאת לא העניין (וניתן לומר בשבח האוניברסיטה הזו שמפלס הרוע המוסדי נמוך בה מבמוסדות אחרים).
העניין הוא אחר. וזאת לידיעה, שאנשי אוניברסיטה ותיקים, לו קראו את דיווחי למעלה מישיבת הוועדה, החסירו לפחות פעימת לב אחת. "אוי ואבוי! זה סודי! התקנון אומר שזה סודי, חלות על הבן-אדם הזה שבועות וחרמות!" וראה לעניין זה את מאמרו המרתק של הכלכלן רובינשטיין, "
המסדר הסודי של אבירי האוניברסיטאות".
האוניברסיטאות בכלל, ואוניברסיטת בן-גוריון בפרט, מבקשות לנצל באופן גורף את חוקי החיסיון הבלתי סבירים שהמציאו לעצמן, בניגוד לפסיקת בתי המשפט. האוניברסיטה סמוכה ובטוחה שבהגנת החיסיון מותר לשקר שקרים גסים, שקרים ברורים. הדינמיקה של התנהגות זו ברורה: בתחילה מגיבים על אי נעימויות בקלישאות נואלות בלבד. אבל אחרי כן מעניק החיסיון למוסד פינוק שקשה לעמוד בו, כי הרי לעולם אי-אפשר יהיה לבדוק, ואם ניתן לפתור מהומה גדולה בשקר קטנטן אז... וכך העניינים מסתדרים להם יופי במשך שנים, והשקר הקטנטן הופך לשקר בינוני, וההמשך ידוע. ורק תארו לכם את משמעות הדברים כשמדובר בסוגיות היומיומיות, לא אלו שכותבים עליהן ב'חדשות 1' ב'גלובס', הווה אומר, פיטוריהם בלא דין של חברי סגל.
