כידוע, אי ודאות היא חלק אינטגרלי מהמציאות הכלכלית ולפיכך, שינויים בסביבת אי-הוודאות משפיעים באופן משמעותי על התנהגותם של השחקנים הכלכליים. מכאן, קצרה הדרך למסקנה המוטעית כי תפקידן של ממשלות לנסות ולנטרל שינויים באי הוודאות בהתעלם מהמחיר הכרוך בהתערבותן. למעשה, הניסיון הכלכלי לאורך השנים מוכיח כי המחיר הכרוך בהתערבות עולה לרוב על התועלת הצפויה, בפרט אם ההתערבות אינה מקטינה את אי הוודאות אלא מנסה לנטרל את השפעתה באופן מלאכותי.
במסגרת זו, קיים הבדל משמעותי בין נקיטת צעדי מדיניות אמינים ועקביים ובהם, לדוגמה, צמצום הוצאות הממשלה באופן שיקטין את אי הוודאות נוכח סביבת המיסוי העתידית, לבין התערבות ממשלתית מעוותת בשווקים שתנסה לנטרל באופן מלאכותי תנודות מחירים, או לשנות את מגמתם. דוגמאות לניסיונות לנטרול מלאכותי של אי הוודאות קיימות בעולם למכביר, ובכלל זה מכירות נפט מהמאגרים הלאומיים בעתות של עליות מחירים, רכישת מניות על-ידי הממשלה בעתות של משברים בשוק ההון או רכישה ומכירה של מטבע חוץ, בניסיון לנטרל שינויים חדים בשער המטבע המקומי (בין אם באופן מלא, במסגרת של משטר שער חליפין קבוע, ובין אם באופן חלקי במשטר של שער חליפין נייד). יודגש, כי דוגמאות אלו מייצגות את ניסיונותיהן של ממשלות להקטין את השפעת אי הוודאות על השחקנים הכלכליים, בעוד שהן אינן מקטינות את אי הוודאות עצמה ויתכן שאף ההיפך מכך. במילים אחרות, הניסיונות מהווים מעין ביטוח שער (חלקי או מלא) שמעניקות הממשלות, ללא תמורה, לחלק מהשחקנים הכלכליים על חשבון הרווחה הכלכלית הכללית. למרבה הצער, גם ממשלות ישראל נטלו ונוטלות עד היום חלק בניסיונות עקר אלה ובמחיר גבוה מאוד.
האפיזודה המשמעותית ביותר, שהתרחשה מאז תוכנית הייצוב של המשק הישראלי משנת 1985 ועד להתערבותו הנוכחית של בנק ישראל בשוק המט"ח, החלה במחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת. על-רקע העימות בין המדיניות הפיסקלית השגויה שהוביל משרד האוצר החל משנת 1994 ואילך (שעיקרה תוספות תקציביות גבוהות המיועדות להסכמי שכר מופרזים, הסדרי פנסיה לא סבירים ועוד), לבין המדיניות המוניטרית שקבע בנק ישראל בניסיון לאזן ללא הצלחה את הפעילות במשק, התרחש בסוף שנת 1996 משבר פיננסי גדול. ההרחבות התקציביות הגדילו את הגירעון התקציבי ופעלו להגברת קצב האינפלציה, ואילו כנגדן העלאות הריביות התכופות במשק (עד לשיא של 17%), אומנם איזנו מעט את הצד הריאלי של הפעילות במשק, אך יצרו משבר חריף בשוק המט"ח.
באותה תקופה התנהל משטר שער החליפין של השקל ברצועה צרה, העולה באלכסון קבוע מראש לאורך זמן אל מול סל מטבעות ובראשם הדולר. מחד-גיסא, רצפת הרצועה, שהומחשה ברכישת דולרים על-ידי בנק ישראל כל אימת שסל המטבעות איים לרדת אל מתחת לאותה רצפה, הבטיחה לשוק כי הדולר לא ירד מתחת לאותה רמה מובטחת. מאידך-גיסא, הריבית הגבוהה הבטיחה את חוזקו של השקל ומנעה את עליית שער הדולר מעבר לאותו שער רצפה מובטח. במצב זה ניהלה הממשלה, למעשה, משטר של שער חליפין קבוע בתוך רצועה ניידת של שוק חופשי. התוצאה הייתה שאנשי עסקים, מוסדות פיננסים וגם ספקולנטים גייסו הלוואות דולריות בחו"ל בריבית נמוכה, מכרו את הדולרים בשוק המט"ח הישראלי המעוות, ואת השקלים תמורתם השקיעו ללא סיכון בישראל תמורת ריבית גבוהה. בנק ישראל מצידו ניסה לנטרל את היצע הכסף ההולך וגדל באמצעות גיוסים אדירים של ניירות ערך קצרים (מק"מ). לא זו בלבד שבסיבוב זה ספג בנק ישראל הפסדים כבדים נוכח פער הריביות, אלא שהוא נאלץ גם ללוות כספים בעצמו על-מנת לרכוש את הדולרים המגיעים, שאם לא כן, ירד שער הדולר אל מתחת לרצפת רצועת הניוד. בתוך חודשים אחדים נאלץ בנק ישראל לרכוש מיליארדים רבים של דולרים בניסיון נואש, יקר ובלתי מוצלח להגן על רצועת הניוד. אולם כוחו של בנק ישראל התברר, מטבע הדברים, כמוגבל ביחס לכוחם של השווקים, ואילו השחקנים הפעילים בשווקים נהנו מהעיוות שיצרה הממשלה במו ידיה.
בראשית שנת 1997 התייצבו נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, ואנשי צוותו בראשות ד"ר דוד קליין, לפגישה חשאית אצל ראש הממשלה החדש נתניהו והזהירו, כי אם הממשלה לא תבטל את רצועת הניוד ותשחרר את בנק ישראל מחובתו להגן על הרצועה, יגיע בנק ישראל בכבודו ובעצמו למשבר פיננסי חמור והמבין יבין. למשמע דברים אלו נזעקו ראשי האוצר להזהיר את נתניהו, כי אם תבוטל רצועת הניוד (ועמה גם משטר האלכסון, שפירושו ששער הרצפה של הדולר יפוחת בקצב קבוע של 6% בשנה ובכך יבטיח כביכול את כדאיות הייצוא הישראלי), יגלוש דווקא המשק למיתון חריף. לדבריהם, שער הדולר יתמוטט והייצוא הישראלי יקרוס. במקום ביטול הרצועה דרשו ראשי האוצר הפחתת ריבית דרמטית, שלה בנק ישראל התנגד בנימוק הנכון שכל תוצאתה, במצב זה, תהיה התפרצות אינפלציונית חמורה עוד יותר.
יצוין, כי גם כך שררה במשק האטה חמורה עקב ההרחבות התקציביות (באותה תקופה התקיים קשר שלילי בישראל בין הרחבות תקציביות לבין הצמיחה במשק בשל דיכוי הצריכה הפרטית וההשקעה הפרטית, אך באותה עת לא היו קובעי המדיניות מודעים לכך), והממשלה החדשה בראשות נתניהו התקשתה בזמנו להתמודד עמה.
מכל מקום, ראש הממשלה נתניהו נקרע בין האזהרות הסותרות: אי ביטול רצועת הניוד של שער החליפין עלולה, לדברי הנגיד, למוטט את בנק ישראל, ואילו ביטול רצועת הניוד (והפסקת ההגנה על שער הדולר) תעמיק את ההאטה ותהפוך אותה למיתון של ממש, לדברי משרד האוצר. בניסיון להגיע לדרך ביניים ביקש נתניהו מהנוכחים לחפש דרך שלישית או לשכנע, לחלופין, אחד את השני לעמדה מגובשת אחת.
כאשר הסתיימה הישיבה הציע כותב שורות אלה, במסגרת תפקידו דאז כממונה על התחום הכלכלי במשרד ראש הממשלה, תוכנית חליפית. הבעיה המרכזית המיידית, על-פי התוכנית, לא הייתה הרצועה, אלא גל גיוסי ההלוואות הדולריות בחו"ל שמציף את המשק בדולרים ומביא ללחץ על הרצועה. המניע המרכזי להלוואות הוא פער הריביות בין ריבית בנק ישראל הגבוהה לבין הריבית הנמוכה יותר בחו"ל, והכול בסביבה של אי ודאות נמוכה באופן מלאכותי (שהרי שער הדולר כלוא כאמור בין הרצפה, שמונעת את התחזקותו לבין הריבית הגבוהה שמונעת את היחלשותו). למעשה, הממשלה נותנת, ללא תמורה, ביטוח שער מיותר לשוק והשחקנים הפעילים בו יודעים לממשו לרווחתם. לפיכך, אם ייפסק הניסיון לנטרל באופן מלאכותי את אי הוודאות, ולשוק מטבע החוץ ישוב הסיכון הטבעי הקיים בפעילותו, עשויים השחקנים השונים להקטין את לחצם על שער המטבע; ואם הסיכון יהיה גדול דיו, יחדל הלחץ על רצפת הרצועה. על-פי תוכנית זו, אם תופחת הריבית בשיעור של 1.2%, יקטן שיפוע הרצועה מ-6% ל-4% (ומאוחר יותר ל-2%, אחר כך ל-0% ובשלב האחרון תבוטל כליל, כפי שאכן התרחש, הגם שבמשך 8 שנים נוספות), יבוטל שער האמצע של הרצועה שאליו כיוון בנק ישראל בפעילותו בשוק, ולבסוף תקרת הרצועה תעלה בשיעור ניכר של עשרות אחוזים עד לביטולה האפקטיבי, יהיה בכך די. על-מנת לאזן את הפחתת הריבית מליצור לחצים אינפלציוניים שיעקרו את המהלך, תוכנן גם קיצוץ של כ-2 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה. היתרון הגדול של התוכנית היה ששער הרצפה לא יבוטל מיד, אלא רק כעבור מספר שנים ובאופן הדרגתי, ולפיכך לא ייתכן התיסוף הגדול ממנו חששו ראשי האוצר. בה בעת, ביטוח השער המלאכותי שיצר את המשבר מלכתחילה יעוקר הלכה למעשה.
לאחר מאמצים רבים השתכנעו ראשי בנק ישראל, הנגיד, פרופ' יעקב פרנקל, והמשנה לנגיד, ד"ר דוד קליין, ובתמיכתם אישרה הממשלה באפריל 1997 את התוכנית כולה, על-אף התנגדותם התקיפה של ראשי האוצר (שבשיאה אף התפטר מתפקידו שר האוצר דאז). מיד לאחר אישור התוכנית נפסק זרם הדולרים שהציף את שוק מטבע החוץ, והמשבר הוסר. במהלך השנים שחלפו מאז יושמו השלבים הבאים בתוכנית עד שנתניהו, כשר האוצר, יחד עם פרופ' סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל, זכו בשנת 2005 ליישם את השלב האחרון ולבטל את הרצועה כליל. עם זאת, הנזק מחודשי המשבר היה כה רב עד כי מאז ועד היום מכביד נטל ההלוואות שנאלץ בנק ישראל לגייס למימון רכישת הדולרים על מאזנו, ועלות המימון הכרוכה בו היא בין הסיבות המרכזיות לאי יכולתו להעביר רווחים לממשלה זה שנים רבות.
מאז חלפו למעלה מעשור שנים, חלק מהאישים התחלפו, גם חלק מהנסיבות השתנה, אך העובדה הכלכלית הבסיסית נותרה כשהייתה. אין כל אפשרות מעשית להגן ריאלית ולאורך זמן על שערו של שער חליפין ואילו הנזקים מניסיונות סרק אלו עלולים להשפיע לשלילה על יכולותיו של המשק לאורך שנים. על-רקע זה, אין לנו אלא לשאול את עצמנו, האומנם לא למדנו דבר ולו משגיאותינו אנו?
