בערב ראש השנה העניקו שר הביטחון והרמטכ"ל שי-לחג יוצא דופן לפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אביחי מנדלבליט. אהוד ברק ורב אלוף אשכנזי אישרו חריגה מן התקנים הצבאיים הנוקשים, והעניקו לפצ"ר דרגת אלוף. תשורה נפלאה בראשיתה של שנה חדשה.

צה"ל טרם הסביר מדוע דווקא הפצ"ר זכה לכבוד הזה, בשעה שקצינים בכירים אחרים, הנושאים על כתפיהם אחריות לא פחות גדולה, וביניהם מפקדי חילות כמו קצין תותחנים ראשי וקצין רפואה ראשי, נאלצים להסתפק בדרגת תא"ל?

מאז נתמנה הפצ"ר הראשון, תא"ל אהרון חוטר ישי, ב-1950, ועד ימי כהונתו של הפצ"ר ה-13, אביחי מנדלבליט, נשאו רק שני פצ"רים דרגת אלוף: אלוף מנחם פינקלשטיין (ששימש בשנים 2000-2004) ואלוף בן ציון פרחי (1984-86). כל השאר הסתפקו בדרגת תא"ל, זהה לדרגתם של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, מפקד יחידת 8200, ראש מטה חיל האוויר ואחרים.

וצצה כמובן השאלה – על מה ולמה החליטו שר הביטחון והרמטכ"ל לצ'פר דווקא את מנדלבליט ולא תא"לים אחרים? מדוע זכאי הפצ"ר לדרגה שאינה מוענקת אפילו לאוגדונרים שמופקדים על חייהם של מאות ואלפים? מהי תרומתו הכבירה של עו"ד מנדלבליט לצה"ל ולמערכת אכיפת החוק הצבאית? מה פשר החריגה הבלתי מידתית הזו מן התקן?


ששה נימוקים לא משכנעים

פרשנים צבאים חיפשו הסברים למהלך התמוה, אך לא הצליחו לרדת לפשרו. הפרשן הצבאי של 'הארץ' אמיר אורן, מגדיר בלעג במונח "היתר עיסקא" את קידומו של מנדלבליט ומוסיף: "ההחלטה הבעייתית של שר הביטחון אהוד ברק, אילצה את מסבירי הצבא לנפק לטובתה ששה נימוקים שונים; אף לא אחד מהם משכנע" (הארץ, 21.9.09).

מדבריו של אורן ניתן להבין שני דברים: האחד, שהיה זה שר הביטחון שקידם הענקת קידום למנדלבליט; והשני: שמכל הנימוקים, אף אחד לא באמת משכנע.

קשה לדעת מדוע בכל זאת קודם מנדלבליט על חשבון משלם המסים, וזכה בדרגה שאפילו מפקדי אוגדות, שחיי עשרות ומאות נתונים בידיהם, אינם זכאים לה. אבל בהחלט ייתכן, שהאיש זכה בפיס הודות ליכולתו להתיישר לפי "רוח המפקד" המנשבת בלשכת שר הביטחון. נשמע קשה, יש להודות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. עד כדי כך שלפעמים נדמה שהפצ"ריה (כך מכונה הפרקליטות בעגה הצבאית) שוכחת כי ייעודה הוא, קודם כל וראש לכל, "לסייע לצה"ל במילוי משימותיו", כפי שהיא מציגה עצמה.


הסיפור הלא-יאומן

לא מאמינים? קחו את סיפורו הלא יאומן של סגן אדם מלול, סגן מפקד פלוגה בחטיבת כפיר, שמואשם ע"י הפצ"ר ב"תקיפת פלשתיני בנסיבות מחמירות": במהלך פעילות מבצעית בכפר קדום בשומרון הוא העניק לפלשתיני שתי "כאפות". מלול הושלך למעצר בכלא 4 הצבאי, באורח בלתי מידתי בעליל, למשך 64 יום, ומאז הוא יושב במעצר בית עד תום ההליכים כאילו ברוצח מסוכן עסקינן; כאילו בהרחקת סכנה מן הציבור, רח"ל.

יש לשים לב שמלול לא מואשם בהתעללות. הוא גם לא פצע אף אחד, ולא שלח מישהו לבית חולים. כל אשמתו "הנוראה" – על-פי ראש התביעה הצבאית אלוף מנדלבליט – היא בכך שחלק שתי כאפות לפלשתיני בזמן פעילות מבצעית חיונית. שתי כאפות בלבד, בשיא של מתח מבצעי ולאחר ירי לעבר קדומים. שתי כאפות, סו ווט?

מלול, זאת גם הפצ"ר יודע, נמנה על מיטב הנוער, מלח הארץ. הוא אינו בריון-רחוב. בניגוד לרבים אחרים שמנסים להשתמט משירות או לכל היותר להיות ג'ובניקים בקריה או זרזירי-מיקרופון בגל"צ, הוא עשה הכל כדי להתגייס לשירות קרבי. מלול יכול היה לחמוק ללא קושי. עם גיוסו פסקו הרופאים כי מחלת האסטמה שלו אינה מאפשרת לו לשרת ביחידה קרבית. מלול נאבק על זכותו לשרת דווקא "במקום שצה"ל באמת צריך אותי", העלה פרופיל, ולבסוף סיים קורס קצינים, עם התואר מ"מ מצטיין גדודי. מפקדיו ביקשו שיישאר בצה"ל מפני שדרכו לתפקיד מ"פ סלולה בפניו.

ביום 27.9.2008, בהיותו סמ"פ בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, קיבל מקצין האג"מ דיווח לפיו נורו יריות מן הכפר קדום לעבר היישוב קדומים. סגן מלול נצטווה להגיע בראש כוח של שמונה לוחמים אל הכפר. סמוך לחצות, כשהכוח היה בשלבי כניסה ללב הכפר, זיהה מלול קבוצה של כ-30 פלשתינים צעירים שהתגודדו באזור הצופה לעבר קדומים. מלול החל לתחקר אותם. אחד מהם התלהם, צעק וביצע תנועות מאיימות. מלול הגיב במתן כאפה לפלשתיני המתלהם, שנועדה להרגיע אותו. הוא חשש שהשתוללותו תיצור איום חמור על הכוח.


הלשנה בעייתית

הפלשתינים, שהבינו כי הבחור זכה ביושר ב"כאפה" המרגיעה, לא התלוננו. בכך תם הסיפור. אבל לא נשלם. לרוע מזלו של מלול, כעבור חצי שנה "הלשין" עליו חייל בעייתי, שהשתתף בפעולה שניהל מלול בקדום. במהלך חקירתו, בנסיבות אחרות לגמרי, ניסה הלה להציל עורו ודיווח לחוקריו כי מלול העניק שתי כאפות לצעיר הפלשתיני.

די היה בכך כדי להניע את גלגלי הפצ"ריה. ב-4 במארס השנה נעצר ונכלא מלול, כאחרון העבריינים. לא עמדה לזכותו סוגיית אמינותו המפוקפקת של המלשין הבעייתי, אשר הוגדר ע"י המג"ד שמעון הרוש כמי שסובל מבעיות אמינות וכמי שאחראי לתקלות מבצעיות, וגם לא עובדת היותו קצין מצטיין מוערך.

על סמך עדות המלשין ישב מלול 64 יום בכלא 4, ועד עצם היום הזה עודנו במעצר בית בביתו בנס ציונה, "עד לתום ההליכים", וזאת למרות שבפרשה תמוהה זו לא היו לא תלונה ולא פציעה, אבל היו בהחלט אירוע טרור ממשי (ירי לעבר קדומים) וסכנה לחיי החיילים.

מלול, לכל היותר, פגע בכבודו – המפוקפק – של הצעיר הפלשתיני המתלהם. על כך צריך להעמידו לדין, כשידוע שמחבלים פלשתינים נוהגים להיטמע בקרב אוכלוסיה פלשתינית "תמימה"?

ביה"ד הצבאי הוא שאמור להחליט בעתידו של סגן מלול. אבל אין בכך כדי להקהות את סוגיית אטימותה של הפצ"ריה, שבמו ידיה מחבלת בעבודת הקודש של צה"ל ומשחקת לידי המרצחים, כשהיא מעמידה לדין קצין מצטיין ומאותתת בכך ללוחמים אחרים לגלות "ראש קטן" במשימה הבאה כנגד הטרור הפלשתיני.


עמדת הקריה מנותקת מהשטח

במדינה העומדת על נפשה מול טרור רצחני פלשתיני, סביר היה לאמץ את דבריו הנכוחים של מפקדו של מלול, מח"ט כפיר, אל"מ איתי וירוב: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה, לצורך הרגעה, היא סבירה". דברים ברוח דומה השמיע גם המג"ד שמעון הרוש. אבל הפצ"ר מתעקש להנהיג כללי משחק "שווייצריים" בסיפור העגום הזה. לא מעניין אותו שקצינים בצה"ל התאוננו כי עמדתו מנותקת מהשטח והיא ישימה "רק בלשכת הפצ"ר בקריה בתל אביב; בשטח זה עובד אחרת".

לא מזיז לו שקצינים אומרים ל-Ynet, כי "לעיתים נוצרים מצבים בלתי אפשריים שבמהלכם מופעל כוח פיסי. הלוחמים צריכים לדעת שאם קורה דבר כזה, יש להם גיבוי... הטענה שניתן לבצע את הפעילות בשטחים ללא כל אלימות, אינה אפשרית... הלוחמים מקבלים משימה ורואים לנגד עיניהם את חשיבות הצלחתה, משום שמדובר בסיכול טרור. כדי להגן על אזרחי ישראל מופעלת לעיתים אלימות מסוימת, מוגבלת וסבירה".

ובוודאי אין הוא מתרגש כאשר ועד מתיישבי השומרון, שכדי להגן עליהם נשלח מלול לכפר קדום, יצר פראפרזה מרטיטה על בסיס דבריו של דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עברייה, שהיא מפקידה את בנה בידיו של הפרקליט הצבאי תא"ל אביחי מנדלבליט, המכניס לכלא קצין מצטיין על חשד שחבט בערבי במהלך חיפוש מחבלים שירו על הישוב קדומים".

אבל מה שווים כל הדיבורים והאזהרות הללו מול "רוח המפקד" המנשבת מלשכת שר הביטחון? עובדה: בעיצומו של משפט מלול, העניק לו שר הביטחון קידום מרשים.