המילכוד של הקורבן

הדיון הציבורי שמתנהל כעת אם לשחרר או לא לשחרר מאות מחבלים תמורת גלעד שליט, הוא מאוחר מדי ולא רלוונטי. צוות המשא-ומתן עובד כעת על מקצה שיפורים של מתווה ידוע מראש ולא על המהות העקרונית של סוגיית החטיפה ומחירה.

כחברה, חצינו מזמן את כל קווי הרפיסות והאנוכיות וכעת מאוחר להתעורר. תמרנו את עצמנו לעמדה של הנסחט הסדרתי, הנסחט האידיאלי. הפרט ועדיפויותיו קובעים היום את גורלנו באזור ולא ההנהגה נטולת החזון. חברה שמעמידה בעקביות את טובת הפרט באופן מוחלט על טובת המדינה לא תשרוד במזרח התיכון. כאן מדברים (כמה בנאלי) בשפת הכוח. הכוח יוצר כבוד, הכבוד מביא לפשרה. הרפיסות יוצרת בוז והבוז מזמין את הבעיטה הבאה. ברור שאנחנו לא אוהבים לשמוע את זה ומעדיפים לטמון את הראש בחול, אך מי שטומן את הראש בחול צריך לזכור שאבר מסוים שלו נותר בחוץ ובאופן בולט למדי. אנחנו נסחטים באשמתנו ולא באשמת אויבינו. מלכדנו את עצמנו בעמדה של קורבן.

סחיטה מושתתת על זיהוי נקודת התורפה של הנסחט, יצירת איום על נקודה זו ודרישת כופר בתמורה להסרת האיום, וכדי לשבור את מעגל הקסמים הזה צריך לטפל בנקודות התורפה שלנו ולמזער ככל הניתן את הכדאיות לחטוף. אך למרבה הצער, איננו רוצים ו/או איננו מסוגלים לכך.

היחס של החברה שלנו לחיילים כאל ילדים, מגדיר להם מרחב התנהלות במסגרת מתחם הציפיות שלנו מהם. אם נרצה או לא, הביטוי לכך ניתן בביצועים של הצבא בשנים האחרונות. מי שקרא באחד ממוספי החג על פעילותו של כוח "דב לבן", במהלך מלחמת ההתשה, בצד המערבי של תעלת סואץ, יודע כמה רחוקים אנחנו היום מיכולות כאלו. זה לא שהחיילים פחות טובים או פחות מאומנים. זה בגלל הרוח, כדברי המשורר.

אני לא מכיר צבא בעולם שחייליו מוגדרים כילדים. מישהו שמע התבטאות כזאת כלפי חייל אמריקני? צרפתי? איטלקי? אנחנו לא יודעים גבולות. ילד הוא ילד וחייל זה חייל. אך זו גאוותנו, נשמעים קולות מקרב החוגים ההומנוליברליים שלנו. וזה מה שמייחד אותנו כיהודם מול שאר העולם. אלמלא היה זה כל כך טרגי, הייתי נסחף כאן לצחוק חלול. מה שמייחד אותנו זה בדיוק מה שהורג אותנו. היותנו הקורבן הנצחי של ההיסטוריה היא תולדה של גישתנו ההומנית כלפי עצמנו בעיקר. אותם ערכים בהם אנו אוהבים להתהדר, הם בעצם גזרי הדין שלנו, תוצר של מנגנון השמדה עצמית מובנה.

אנחנו רוצים שקט וחיים טובים מן הסתם ולא נרשה למציאות להפריע לשאיפתנו זו. אך מה לעשות שהמציאות תובעת את שלה ולא שוכחת גם לגבות את החשבון. מאז שהצהרנו כי לא תהיה כניעה לטרור שחררנו גדודים של מרצחים גם תמורת גופות ועבריין.

אויבינו, שצופים בנו בבוז, פועלים כמתבקש. בדיוק כפי שאמר ח'אלד משעל בנאומו אמש בסוריה. יהיה עוד שליט ועוד שליט עד שנשחרר את כל לוחמינו מהכלא הציוני. זה בדיוק מה שהם ינסו לעשות, במלוא המוטיבציה מול הסמרטוטיות שלנו. ואני כותב את זה בכאב רב.

כעת צריך לשחרר, ומהר, את החייל גלעד שליט. הוא שילם בחירותו ובסבלו את מחיר האינדווידוליזם של החברה שלו. הנושא הזה חייב להיות מאחורינו והשאלה שנצטרך לשאול את עצמנו היא מה הלאה.

כדי להעלות את החברה שלנו על פסי המציאות צריך מנהיגות בעידן של משבר מנהיגותי. מישהו שיכריז – עד כאן, אלו הקווים האדומים ומהם לא ניסוג. הנהגה שתדע לקבוע סדר עדיפויות ובראשם טובת הכלל. על משפחות החטופים להמשיך ולהזיז הרים כדי לשחרר את יקירן, אך על ההנהגה לראות את התמונה הכוללת ולפעול על-פי האינטרס הציבורי. החברה לא מסוגלת לרפא את עצמה מבלי שהנהגה איכותית תדע ללכד אותה סביב הדגל. אנחנו רואים את הדגלים אך לא את המנהיגים שמסוגלים להניפם ולסחוף למסע קשה של עיצוב החברה וגיבושה.

אנחנו גם רואים את דגלי הקנאות והשנאה שמונפים סביבנו וגם בתוכנו, ורואים איך אפשר ללכד אנשים סביב מטרה, אפילו במחיר של מצוקה וסבל עכשווי. אנחנו רואים ולא מוצאים אפילו סיבה אחת להיות אופטימיים.

משהו חייב לנער אותנו אם אנחנו חפצי חיים ואם לא, ינערו אותנו האינסטינקט או השכל, תנער אותנו המציאות המתגבשת מול עינינו.