בעודי תלמיד צעיר באחת הישיבות בדרום הארץ היה לי חבר נעורים, בן למשפחה דתית וציונית, שהתחבר מאוד לישיבה חרדית אך לא היה לו אומץ לעשות את ה"מכה בפטיש" ולשנות את אורחותיו. כדי להקל מעליו קרא לו ראש הישיבה ההיא, ופתח לפניו את ספר האורות של הרב קוק זצ"ל, וקרא באוזניו את פיסקה ל"ד ב"אורות התחיה": "ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה... מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעלייתה ע"י שירות ותשבחות שאמר דוד המלך בספר תהלים..." היעלה על הדעת להשוות בין ההתעמלות הגופנית, בכל מטרה שהיא, לאמירת פסוקי תהלים? לאותו חבר זה הספיק כדי להחליף את אורחותיו, ועזוב את תורת הרב ותלמידיו.
כל מי שלמד רמב"ם בוודאי פגש בדבריו את החשיבות ותשומת הלב לבריאות הגוף, הן בדרכי מאכל ומשתה, הן בענייני רחיצת הגוף והן בענייני רפואה. הרמב"ם לא ראה פחיתות בעיסוק ובכתיבה בתוך ה"יד החזקה" שלו גם בסדר חיי הגוף על כל היבטיו. גם בדברי הרב קוק מוזכר הביטוי "נפש בריאה בגוף בריא" כמבוא לסוגיית התשובה (אורות התשובה ה' א'), והרי סדר התשובה של הרב מתחיל בתשובה הגופנית, שם חוזר האדם להתנהלות טבעית וגופנית נכונה. דבר זה נכון לכאורה גם ברמה הציבורית, לחזור לבריאות גופנית, ובתוכה גם התנהלות ספורטיבית, כהליכה וריצה כפי מה שמומחי הבריאות ממליצים.
אולם ככל דבר טוב, כשהוא בא בחוסר פרופורציה, באיזון בלתי נכון, הוא הופך ממועיל למזיק, וכך גם כאן. בריאות הגוף היא בוודאי חשובה, ובארץ ישראל יש בה גם צד קדושה, אבל היא לא באה להחליף את עולם הרוח הפנימי, ולא יכולה להיות עיקר בסדר חיינו, הפרטיים והציבוריים. מקובל היה בישיבת וולוז'ין שאחרי לימוד מאומץ של רוב שעות היום, ולפני המשך לימוד מאומץ בשעות הלילה, היו בני הישיבה מטיילים מעט בחוץ, לנשום אוויר צח ולהניח להפנים את הלימוד. אולם מרן הרב זצ"ל לא עזב את בית המדרש גם בשעה זו והמשיך ללמוד. אין לבלבל ולטשטש בין קודש וחול, ובין הקודש במדרגותיו השונות.
מי שמשרת במילואים מכיר את העובדה שבחלוקת העיתונים בצבא, הוויכוח מי יקבל את העיתון הוא בדרך כלל רק על מדור הספורט. לחדשות ולמדורי הידיעות העיקריות אין דורש. בהפיכת הספורט לליגה יש הפרזה גדולה, והוא הופך לעניין בזכות עצמו. בתרבות הפנאי שיש לנו בארץ, מתוך מרחב האפשרויות ומגוון העיסוקים והנזקים של שעות טלוויזיה ומחשב, של שוטטות ריקנית ומסיבות בחניוני רכב, הספורט והעיסוק בו אפילו יותר טוב מה"רע במיעוטו". העיסוק בספורט, אפילו בהערצה של כוכבי ספורט למיניהם, משאיר בעוסקים בכך משהו בריא ושפוי, והוא עדיף עשרת מונים על אפשרויות הבילוי האחרות. כמובן שאין זה מכשיר את העיסוק האובססיבי בספורט, ואת מכונת הכספים האדירה שמסובבת אותו, וכמובן לא את חילולי השבת וקשיים רבים נוספים. אבל עדיין במבט מפוכח ומכיל, עדיפה לנו השתוללות הספורט מהשתוללות אחרת.
אם נתרומם למבט גבוה יותר, אולי יש דרך לא רק לסבול את מציאות ליגות הספורט, אולי יש דרך לרומם אותם גם בעשייה של חסד, דוגמת קבוצת ספורט גדולה ממרכז הארץ שלקחה על עצמה קידום של ילדי עולים מאתיופיה מכרמיאל, ונתנה להם מקום ומעמד, ואולי אף יותר מכך כושר לקראת שירות צבאי, ויותר מכך, כושר כדי להיות ראויים לסייע לישראל במאבקיהם, בקידוש שם ה', מתוך מטרה פנימית ובפרופורציה הנכונה. שמעתי (אם כי איני יכול להתחייב על כך) כי בישיבת שבי חברון בתקופות אחרות, היה ראש הישיבה הרב משה בלייכר שליט"א, משתתף עם הבחורים במוצאי שבת בפעילות ספורטיבית קצרה, לחיזוק הגוף והנפש.
לסיכום, אין ספק שלכתחילה יש מקום לעיסוק בבריאות הגוף יחד עם בריאות הנפש, ואפילו ברמה הציבורית. אבל חוסר האיזון בעוכרינו, ועיסוק מוגבר בכך הופך עיקר לטפל וטפל לעיקר. כדי לשמור על בריאותנו יש לשים הכל בפרופורציה הנכונה. אבל בתקופה שבה תרבות הפנאי פרוצה כל כך ומסוכנת כל כך, הספורט והעיסוק בו אפילו ברמת ליגה ומשחקים ארציים עדיף לאין ערוך על רבים מהעיסוקים הללו, אל לנו להילחם בו. אם כי עד כמה שיותר צריך לצמצם את הבעיות הרוחניות וההלכתיות הנובעות ממנו.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
