אליוט גולד לא מאלתר תשובות

הכותרת "כיתת אמן" נשמעת יומרנית למדי, אמר אליוט גולד בגילוי לב - תכונה שאיפיינה לא רק את הדמויות שגילם אלא, כפי שהעיד, גם הסבה לו לא מעט בעיות. בתקופה מסוימת סומן כבעייתי וכבלתי ניתן להעסקה בהוליווד. לאחר שביקש ממי שלא מצאו כיסא פנוי באולם המלא עד אפס מקום, לבוא ולשבת על הריצפה בקדמת הבמה, הוא הציע שהמפגש, בהנחיית מבקר הקולנוע דיויד דארסי, יתנהל בצורת שאלות ותשובות. מתוך ראיון עיתונאי שנערך איתו כמה ימים קודם לכן, ניתן היה ללמוד, שגולד מדבר מתוך שטף תודעה אינטואיטיבי, ושאין לצפות ממנו להסברים מובְנים ואקדמיים בסגנון יועצי "חברת מקנזי". מן המפגש התברר שמבין הסרטים שבהם השתתף הוא מייחס חשיבות מיוחדת ל"מגע" בבימויו של אינגמר ברגמן (מיותר להסביר מדוע, גם אם לא זכה להצלחה קופתית) ולסרטים שביים רוברט אלטמן, אשר הידוע והמצליח שבהם הוא "מ.א.ש". בגילוי לב אופייני העיד גולד שדווקא בעיניו ההצלחה הקופתית נחשבת יותר מדעת הביקורת, והרי ממילא הביקורת התובענית ביותר כלפיו – זו שתמיד רצה לעמוד ברף הדרישות שהציבה – באה מצד אימו.

על יחסיו עם בובי (רוברט) אלטמן, שמנימת דבריו ניכרה החיבה שרחש לו, הוא סיפר כי לא היו בגדר "אהבה ממבט ראשון". במפגשם בסרט מ.א.ש. דרש אלטמן משחקניו שיאלתרו על הסט, דבר שלא גרם נוחות רבה לאליוט גולד ולדונלד סאתרלנד. בהתחלה, הם חשבו שהם פשוט אינם מבינים מה הבמאי רוצה מהם, ומדוע אינו נותן בידם תסריט מדויק לשנן ולהציג, והתלוננו עליו באוזני המפיקים. אלטמן מצידו, שהיה זה סרטו המשמעותי הראשון, היה בטוח ששחקניו מביימים עבורו פרק המשך ב"מרד על הקיין" ופשוט מנסים להעיף אותו. כידוע, הם צלחו יחד את המשברים הללו ובסגנון "הפי אנד" הוליוודי – זכו להצלחה רבתי, אולי הגדולה ביותר לכל אחד מהם. בסך-הכל עשו אלטמן וגולד ביחד חמישה סרטים, ביניהם "שלום לנצח" (The Long Goodbye) על-פי ספרו של ריימונד צ'אנדלר, שבו גילם גולד את הבלש פיליפ מארלו – דמות ספק סרקסטית ספק טראגית של בלש הגון ולוזר, שאינו זוכה להצלחה כספית או ציבורית, אך זוכה לחטוף סנוקרת פה ושם. אני מודה כי סרט זה מונח על המדף אצלי ומעלה אבק. מראהו הקצת אקדמי, קצת אנרכיסטי וקצת "יהודי" של גולד מעולם לא הסתדר לי עם תדמית הבלש עטור המגבעת ומעיל הגשם הבוגארטי, ולטעמי, אפילו ההומור הצ'אנדלרי היבש מצריך פנים קצת רזות יותר, אך מי אני שאתווכח עם אלטמן, במיוחד כשהוא איננו עוד עמנו? ובכל זאת, למדתי מגולד שהבמאי המקורי של הסרט, פיטר בוגדנוביץ', אשר הוחלף באלטמן, אפילו לא שקל לשבץ אותו בליהוק, והעדיף על פניו את רוברט מיצ'ם – העדפה שבהחלט אפשר להבין.

אחד המשתתפים במפגש מרים להנחתה: הוא מספר על הרושם שלא נמחה אצלו זה 40 שנה מהסרט "המתבגרים". גולד מתרשם פחות ומשיב כי את הסרט ביים ריצ'רד ראש, במאי לא נחשב, שקודם לכן ביים סרטים בסגנון "מלאכי הגיהינום על גלגלים" או "אופנועים", אך בכל זאת הייתה זו חשיפה טובה, לדעתו, שבעקבותיה באו דברים אחרים. זה הכל? – התאכזבתי – ומה עם הסוגיות הערכיות שמעלה הסרט ועוצמת הקונפליקטים שבו?, אבל את שאלתי לגולד ניסחתי קצת אחרת, בניסיון לייצר טריגר, ובתקווה שגולד ישחרר בלמים: "היכן לדעתך גיבורי הסרט היום?" – שאלתי, "נניח שעושים היום סרט המשך, היכן נמצאות הדמויות: הרי וג'אן? ניק וג'ייק? האם הם שרדו בכלל את הסיקסטיז?" קיוויתי שגולד נמנה על אסכולת המשחק הריאליסטי של דסטין הופמן, חניך "אולפן השחקנים" של איליה קאזאן ולי סטרסברג בניו-יורק, ולא על זו של כוכבו המבוגר יותר של "איש המרתון" – לורנס אוליבייה, איש ה"אולד סקול", ושהוא ינסה "להכניס את עצמו" לסרט שלי. אבל גולד לא ממש ענה על הציפיות – בתשובתו הוא החל לספר על שחקני "המתבגרים", שעם חלקם הוא נמצא בקשר עד עצם היום הזה, ואז הודה כי אומנם אין ברצונו להיראות כמתחמק מהשאלה, אך מאידך אין ביכולתו לענות עליה: "מדובר בתשובה סבוכה, והסיטואציה הקשה באמריקה כיום ידועה לכל".

את המסמר האחרון באשליותי תקע כשענה לי כי לא אִלתר דבר בסרט, שכן התסריטאי רוברט קאופמן כתב הכל לפרטי פרטים, ולא השאיר לו מקום לאילתור ולו של מילה או חצי מילה, מה גם שלא יכול היה לאלתר, כי לא הייתה לו כל היכרות אישית עם חיי הקמפוס או הצבא. באומרו זאת, נזכרתי בקשיים עליהם סיפר כי היו לו במפגשו עם אלטמן, אשר דרש אלתור – אליוט גולד כידוע לא התנסה ברפואה ("מ.א.ש") או בבילוש ("שלום לנצח"). כנראה שגדולתם של מרבית האמנים היא בתחום האינטואיטיבי, שבדרך כלל אין להם מושג איך להסביר את אמנותם, וששיחה מלומדת עם ואן-גוך לא הייתה מסתיימת בתובנות רבות יותר.

ובכל זאת, השאלה שעליה השיב לי גולד כפי שהשיב, לא הרפתה ממני, וכשחזרתי עליה באוזני חבר חובב קולנוע שפגשתי בבית הקפה לאחר מכן, הוא צחק ואמר: "מה השאלה? כולם התברגנו, הלכו לעבוד אצל גולדמן, זאקס או מיידוף". לא נותר לי אלא לחזור הביתה, להכניס את קלטת "המתבגרים" למכשיר הווידאו ולצפות בה פעם נוספת. המסקנה? מומלץ ביותר, סרט בלתי תקין פוליטית לחלוטין – בכל מובן שהוא, אך עדיין רלוונטי ומרשים. סרט שמלמד אותך בוודאות, ולו רק משפת הגוף, כי אליוט גולד אִלתר כאן לא מעט, ובגאוניות.