מספרים על משקיע ידוע, אליו הגיע יזם וביקש שישקיע במיזם שלו. כאשר הבין המשקיע שרק הוא שם את הכסף, אמר ליזם: כאשר אדם נכנס לניתוח, הוא בודק היטב את התמחותו של המנתח ואת ניסיונו. לעומת זאת, מיליוני אנשים עולים מדי יום על מטוסים ואיש מהם אינו מבקש לראות את רשיונו של הטייס. אתה יודע למה? כי אם המטוס יתרסק, גם הטייס ייהרג; אם המטופל ימות, למנתח לא יקרה כלום. אני משקיע רק אצל טייסים.
מוני פנאן, אוריאל שרל עמר, אשר שפרנוביץ - אלו הן הדוגמאות הבולטות ביותר מן הזמן האחרון, המזימות לכאורה את ההיגיון של אותו משקיע. הרי כאשר המטוסים (או שמא הבלונים) שהטיסו התרסקו, נפלו גם הם קורבן - ובמקרה של פנאן, בצורה הטראגית ביותר. האם עלינו ללמוד מכך, שאי-אפשר להשקיע אפילו אצל מי שמסכן גם את כספו שלו? ואולי להפך: מאחר שגם מנהל ההשקעות עלול ליפול, אולי דווקא אפשר לסמוך עליו שיעשה את המירב והמיטב עבור לקוחותיו?
התשובה נעוצה בכך שהדוגמה של אותו משקיע לא הייתה נכונה. אמת, איש מן הטסים אינו בודק את רשיונו של הטייס - אבל זאת משום שהם יודעים שיש רגולציה הדוקה העושה זאת במקומם. טייסים עוברים בחינות מפרכות עד לקבלת הרישיון, נתונים לביקורות תקופתיות ויש צוות גדול מאוד מסביבם שישים לב אם משהו אינו כשורה. חוץ מזה, בחלק מן המטוסים יש כסאות מפלט, כך שהטייס בהחלט יכול לדאוג לעצמו במקרה של תקלה. כל זה איננו קיים כאשר שמים את הכסף בידי מי שאינו מורשה לכך.
הרגולציה, אצלנו ובעולם, יודעת להיות מעצבנת. היא יכולה להוציא את המיץ ואת החשק, היא יכולה לעלות הון תועפות, היא יכולה להיות דווקנית ובלתי יעילה. אבל כפי שמסתבר יותר ויותר, אין לה תחליף. גם אם אין היא יכולה למנוע את כל המשברים וההונאות, היא מעניקה ביטחון יחסי בעיתות שלווה וכיסוי חלקי לפחות בעיתות מצוקה.
קחו את ניהול ההשקעות. החוק מחייב קבלת רישיון, המותנה בעמידה בבחינות קשות של רשות ניירות ערך. לאחר מכן, על יועצי ההשקעות ומנהלי ההשקעות לעמוד בדרישות של הון עצמי וביטוח. החוק מטיל עליהם שורה של חובות, שנועדו לאפשר ללקוחותיהם לוודא את השימוש הנאות בכספם: חתימת חוזה בכתב עם כל לקוח, מסירת דיווחים רבעוניים על תיק ההשקעות, גילוי נאות על הפרטים המהותיים של כל השקעה, איסור פעילות בניגוד עניינים, איסור שימוש בכספי הלקוחות שלא למטרות להם נועדו ועוד ועוד.
אם להתייחס לדוגמה הטרייה ביותר, ברור שפנאן לא עמד בדרישות אלו. הרי הכל נעשה, לפי מה שהתגלה עד כה, בצורה חברית ובעל-פה, בכסף שנמסר במעטפות, בחיבוק ובאמירת "בובל'ה". ככה לא מנהלים השקעות, ודאי שלא בצורה חוקית ומסודרת. שלא לדבר על כך שקרוב לוודאי שלקוחותיו לא ידעו להיכן הכסף הולך, ולא היה להם מושג מהיכן מביא פנאן את התשואות הפנטסטיות שהבטיח ולעיתים גם קיים.
מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה: ההיגיון. לא צריך להיות מבין גדול מדי בהשקעות כדי לדעת, שבלתי אפשרי לתת תשואות של 10%-20% בשנה לאורך זמן בצורה חוקית. הרי מי שהולך לפנאן ודומיו, עושה זאת כדי לקבל את אותה ריבית נהדרת, שאי-אפשר לקבל בשום מוסד פיננסי מוכר. אם ההפרש בין בנק פנאן לבנק לאומי היה אחוז או שניים, איש לא היה הולך אליו. רק העובדה שהוא הבטיח תשואות גבוהות פי חמישה או עשרה מן המקובל, היא שמשכה אליו - כמו אל "מנהלי השקעות" דומים - את הלקוחות.
אם היה אפשר להשיג תשואות כאלו בצורה סבירה, האם לא היו הבנקים, חברות הביטוח והמשקיעים המוסדיים פועלים באותה צורה? מה, הם לא רוצים להרוויח? ודאי שכן. לכן, אם הם לא מציעים תשואות כאלו - חייבים להסיק שיש כאן אחת משתיים: או סיכון אדיר או בלוף מוחלט. ובשני המקרים, שומר נפשו ירחק.
אם מדובר בסיכון אדיר, ברור לחלוטין שיום אחד הסיכון הזה יתממש. אפשר לשים את כל הכסף במניות ספקולטיביות ולקוות ש"מנהל ההשקעות" יידע לצאת בשיא; הבעיה היא, שיש בעולם כולו בודדים שיודעים לעשות זאת, ואלו הם אנשים כמו וורן באפט ונוחי דנקנר, ולא כמו מוני פנאן ואוריאל עמר (וגם הם לא מצליחים במאה אחוז). או שמא הכסף יילך לשוק האפור - ואז כבר מדובר בפעילות שהיא במקרה הטוב עבירה אזרחית על חוק הריבית המירבית, ובמקרה הגרוע מעורבות בפעילות פלילית של הלבנת הון, סחיטה, איומים, אלימות ושאר מרעין בישין.
הסיכוי הגדול יותר הוא שמדובר בבלוף מוחלט. אפשרות אחת היא שלפנינו תרמית פונזי. מי שמבטיח ללקוח הראשון תשואה של 10%, מבטיח לבא אחריו תשואה של 11%, כדי לפתותו לשים את הכסף המשמש לתשלום ללקוח הראשון. מובן שלשלישי כבר יהיה צריך להבטיח 12% וחוזר חלילה. זהו כדור שלג, שסופו תמיד לקבור תחתיו את אלו הניצבים במורד ההר - הלקוחות האחרונים שהצטרפו, אלו ששמו בדרך כלל את הסכומים הגדולים ביותר בתקווה לקבל את התשואות הגבוהות ביותר. אפשרות שנייה היא ש"מנהל ההשקעות" מסתמך על מידע פנים, וברור שמדובר בעבירה פלילית חמורה - שבדרך כלל סופה להתגלות.
נכון, הבנקים וחברות הביטוח והמשקיעים המוסדיים יודעים להיות מעצבנים. הם גוזרים קופונים אפילו כאשר אנחנו מפסידים, הם לא תמיד מגינים על כספנו בצורה הטובה ביותר, הם לא תמיד חפים מניגודי עניינים. אבל יש להם יתרון אחד אדיר מבחינתנו: הם נתונים לפיקוח הדוק.
הפיקוח הזה כמובן אינו מונע הפסדים, ולעיתים הפסדים כבדים, הנגרמים בשל התנודות הטבעיות בשוקי ההון. הוא גם אינו מונע בהכרח מעילות כמו זה שבבנק למסחר, אם כי יש לזכור שבאותו מקרה הלקוחות קיבלו פיצוי מלא מבנק ישראל. מה שכן עושה הפיקוח, הוא להבטיח שלא ירמו אותנו ביודעין - וכעת מסתבר שגם זה חשוב מאוד. לכן, מוטב להרוויח פחות ולישון בשקט, מאשר להמר על כל הקופה ולאבד את המכנסיים.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
