הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   אמנות  אקדמיה/חינוך  מוזיקה  תיאטרון/קולנוע  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
הקרב הגדול על הבית
05/08/2017   |   יואב יצחק
 
 
 
האם החלה הספירה לאחור
05/08/2017   |   יוני בן-מנחם
 
 
 
ואולי לא היו הדברים מעולם
05/08/2017   |   ארי בוסל
 
 
 
לקראת מפגש הקצוות
04/08/2017   |   נסים ישעיהו
 
 
 
אנחנו מסכימים על הרבה
04/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
פרופ' רות הכהן-פינצ'ובר תגובות  |  המחלקה למוסיקולוגיה, אוניברסיטת תל אביב הצטרפות ל- VIP
עולם האמנות: הרהורים על מצבו ועיצובו לעתיד
תכליתן של ה"אמנויות היפות" הינה לעורר הנאה ועונג בקרב הצופים [יח"צ]

"היות שלא ניתן להניח את עתיד עולם האומנות לכוחות שוק שהם מטבעם בלתי יציבים ובלתי ניתנים לחיזוי, יהיה על הפילנתרופיה הפרטית ותמיכות ממשלתיות להמשיך לתמוך בחינוך לאמנות ובעשייה אומנותית חופשית ומגוונת"

▪  ▪  ▪
רקע היסטורי, או איך הגענו הלום?

האמנות המערבית (או "הממוערבת") עדיין מעוצבת בעיקרה על-ידי צורות ומושגים שנחלה מעברה המפואר, בייחוד אלו שנוצרו ונתקבעו מאז המאה השמונה עשרה. ראש וראשון לאלה הינו עצם התמדת קיומו, ואף שגשוגו, של התחום המכונה "האמנויות היפות" (או בקיצור, "האמנויות") שהיסטורית כלל שירה (ובכלל זה פרוזה ודרמה), ציור, פיסול, מוזיקה, בלט, אדריכלות וגינון.. הרכבו עבר כמובן שינויים מאותו הזמן שאמנות הקולנוע, הצילום וצורות פופולריות אחרות התקבל לתוכו, תחילה, באי-רצון ולבסוף בהוקרה. מה שחיבר בין אופנים אלו של "עשייה מושכלת" היה יכולתם לחולל צורות יפות, כל אחד בתחומו החושי. התפיסה הייתה שיכולתן של האמנויות היפות לעורר "עונג מעורר מחשבה" במאזינים, בקוראים ובצופים מתעלה על שיקולי תועלת ורווח. בעת ובעונה אחת, הנורמה הרווחת של חיקוי במסורת האריסטוטלית חיברה בין הנאה אסתטית ובין מימוש העקרונות של דומוּת למציאות ואילוזיה אמנותית. לקראת סוף המאה השמונה עשרה, תוך חילוצן ההדרגתי מכבליהן המלכותיים והאריסטוקראטיים, המשיכו האמנויות להיצמד במידה רבה למודלים "קלאסיים" ואף יצרו מודלים קלאסיים חדשים, בעיקר במוזיקה.

תהליכים מואצים של דמוקרטיזציה וליברליזציה הובילו לכינון אתרים חדשים להצגת יצירות אמנות וביצוען, ביניהם מוזיאונים, אולמות קונצרטים, בתי אופרה ותיאטרון. כל אחד מאלה היווה סוג ארכיטקטוני המתאים לאופני התצוגה/ביצוע המוכלים בו ולתפקידו הציבורי החדש. האמנויות יועדו מעתה ל"עידון" ול"חינוך האסתטי" לא של רמי המעלה בלבד אלא, לא פחות מכך, של הציבור כולו, ובהתאם נשענה התמיכה הפיננסית שלהם במידה גוברת על קופת המדינה ועל כוחות השוק. ככלל, המדינה טפחה את הזהויות הלאומיות הקולקטיביות שהלכו וצמחו באותה העת, ובתוך כך ניכסה סמלים חזותיים וצליליים ואף כינסה אל הפנתאונים הממשיים והמדומים שכוננה מבחר הולך וגדל של עבודות ויוצרים. בתחום החזותי, למשל, נוספו על אוצרות מלוכה לשעבר חפצי שלל שנבזזו ממושבות ושבטים כבושים. השוק הפעיל עקרונות אחרים ולעתים סותרים, שהולידו מושגים כגון "טעם," "בידור", "להיטים" ובהמשך "שוברי קופות." העידון נשמר, בעיקרו של דבר, עבור הבורגנות המטפסת במעלות החברה בסלוניה התרבותיים האינטימיים. בתוך כך, העמיד השיח האומנותי קטגוריות אסתטיות חדשות, כגון אמנות גבוהה ונמוכה, אתנית ואקזוטית, קיטש וגרוטסקה. כמתווכת בין אומנים, יזמים וקהלים הופיעה ביקורת האומנות כסוגה חדשה הקובעת אמות מידה לשיפוט ומגינה על "הטעם הטוב והערך האסתטי".

בפרוס מפנה המאה העשרים הפכו מגמות סותרות באומנות לבולטות אף יותר. אוצרים זנחו נורמות וצורות קלאסיות וחיפשו שפות אומנותיות חדשות, חופשיות ממטענן של קלישאות ישנות וקישוטים בורגניים. לאחר תקופת בראשית הפך הקולנוע למדיום המתאים ביותר לייצור אשליות, וגויס לשם כך עבור תעמולות פוליטיות שונות, נסתרות וגלויות. התיאטרון נתפס כאמצעי לבלימת סחף אשלייתי מסוג זה, בעיקר על-ידי ברכט; שיטותיו חדרו בסופו של דבר גם לקולנוע. בספרות שימשו טכניקות של "זרם התודעה" לפסיכולוגיזציה של רומנים, אך גם פירקו צורות לשוניות תוך סיכון מובנוּתן. באופן כללי, ניתן לראות שנעשה שימוש מודע יותר באומנות להאדיר את הכוח הפוליטי כמו גם לקעקע את יסודותיו. צנזורה חזקה ניסתה להבחין בין השניים, בתוקפה אפילו את השפה הבלתי-מילולית של המוזיקה, כפי שמדגימים המקרים הידועים של רדיפת סטאלין את שוסטקוביץ' או האיסור הנאצי על מוזיקת ג'אז. במהלך הזמן, הלך והתבהר כשלונה היחסי של הצנזורה לשלוט ביצירתיות ובדרישת קהל לתוצרי אמנות מסוימים, אך על-פי רוב רק במבט לאחור.

באופן כללי, מגמות פוסט-מודרניות הדגישו מרקמים מקוטעים ופרומים, טכניקות מחזור, מקריות ואלתור (כמו במקרה של "מוזיקה מקרית" (אליאטורית) וצירוף של פרוצדורות אלקטרוניות, ולאחרונה גם דיגיטליות. האומנות,


בתחומיה השונים, נעשתה מודעת לעצמה יותר מאי פעם (כפי שניכר בטווח שבין "ציור פעולה" ל-"performance art") ובתוך כך לתפקידיה החברתיים-פוליטיים, המתבטא במגוון חדש של בתחבולות אמנותיות, בחירות נושאיות וויכוחים על אמנות ציבורית. האתוס של "אומנות לשם האומנות" איבד את אמינותו הקודמת ככל שהתברר שצורות אומנות זקוקות למפרשיהן הפנימיים והחיצוניים, למדריכים, דוברים ואנשי מכירות. במקביל, תפקידם של האוצרים, המעצבים, מנהלי הבמה ו"מפיקי העל" האחרים גדל במהירות, כשהוא מונע לעתים על-ידי הדחף להיות "רלוונטי" לסדר היום החברתי, התרבותי, הכלכלי והפוליטי של השעה ולעתים לספק את דרישותיהם של רגישויות רווחות ואופני תפיסה והתקבלות חדשים.


אתגרי ההווה, או מה הלאה?

למרות מגמות ההווה, אנו עדיין חיים ובמידה רבה חפצים להמשיך לחיות עם שכבות אומנותיות מהעבר המכוננות את חווייותנו האסתטיות, באולמות קונצרטים, מוזיאונים, אתרים עירוניים ותיאטרונים רפרטוארים. זאת ועוד, רבים מאתנו סבורים שעל אומנות ההווה והעתיד לשאוב את מקורותיה גם מצורות וסגנונות קדומים יותר. כמו בוויכוח הנודע במאה השבע עשרה בין "חסידי העתיק והחדש" גם אנו ברובינו נטען כי שלא כמו המדע והטכנולוגיה הקדומים, האומנות "הקלאסית" העתיקה מעולם לא התיישנה. אולם האם ניתן, מעשית ועקרונית, להמשיך להכיל את הישן בחדש, ולא להוציאו מפניו? קושי זה ואחרים שהוזכרו לעיל מציבים אתגרים בפני אדריכלי עולם האומנות של מחר ומעצביו. יש לזכור, עם זאת, שהאומנויות אכן שונות לא רק בנושאיהן, בטכניקות האומנותיות שלהן ובתהליכי התפיסה שהן מפעילות, אלא גם בהיסטוריות שלהן, אופני התקבלותן וקהלי היעד שלהן. את רשימת הנושאים הבאה יש אפוא להמשיך ולסגל לדרישות מתמידות ומתחדשות ביחס לכל מדיום ומדיום. כמה משיקולים ספציפיים אלה מפורטים להלן.

1. אמנות כסחורה, ומעבר לה:אחד האתגרים הגדולים של עולם האומנות הוא כיצד לרסן את הוולגריזציה של התרבות, מסחורה והשטחתה. מגמות אלה, הרודפות את עולם האומנות מאז המאה התשע עשרה, קיבלו מימד חדש בעידן הכלכלה הגלובלית. בצד אחד של "מטבע" זו אנו מוצאים אמנים מקומיים ואזוטריים המאבדים זכויות יוצרים ותמלוגים, או, מןהצד השני, תיאטרונים רפרטוארים, בתי אופרה וסוחרי רבי-מכר פונים יותר מבעבר לטעם פופולרי מסחרי. לכאורה אפשר לפתור בעיה זו עצמה באמצעות כסף; אך התמיכה בתיאטרון איכותי ומענקים למלחינים, סופרים ובמאים שאינם-קונפורמיסטים נמצאים תחת איום מתמיד של העדפות ממשלתיות "דחופות" יותר ושל בעלי ההון השולטים בהם. הפילנתרופיה מוגבלת לעתים קרובות לטעמם של התורמים, ובמדינות כמו ישראל היא מוגבלת ביותר (ראו נייר הקונצפט על הפילנתרופיה). האם יש דרכים לשבור את מעגל הקסמים הזה או לנצלו טוב יותר?

2. בקרת איכות וכוחה של הביקורת: בעוד שעולם האומנות מוסדר חלקית על-ידי מכרזים ותחרויות, כוכבים וכוכבי על, מבקרים בעלי עוצמה ומבחני קבלה תובעניים, אחת המבוכות הגדולות שנותרה בעינה, ואשר ברוב תחומי האומנות אף הלכה והתגברה, נוגעת לקני מידה להצטיינות ולאיכות אמנותית. כיצד לשפוט יצירות אומנות שנוצרו מחוץ לנורמות האומנותיות, אף אלה המותאמות לזמננו? באיזו מידה עוד תקפים מדדי ההערכה המסורתיים וכיצד ניתן להסביר את שינויים? מהן הדרכים לטיפוח דור חדש של מבקרים שיעודדו אומנים שקולותיהם נשמעים פחות ושעל תוצרתם מאפילות עבודות הקולעות טוב יותר לטעם השוק ולמנגנוני תפיסה רווחים? כיצד נכשיר מבקרים שייזרו אור על מגמות בקרב אומנים עכשוויים המנהלים דיאלוג אינטימי עם אוצר מילים תיאורטי ועם מגמות עיוניות הנותנות השראה ולגיטימציה ליצירותיהם, וכיצד נעודד אספנים ונותני חסות שעיניהם או אוזניהם החדות קולטות את עבודותיהם של אומנים, משוררים או מלחינים צעירים ומבטיחים, ושהיו רוצים להשקיע בטיפוחם?

3. חינוך לאסתטיקה: בעידן של ייצור גלובאלי של אשליות תקשורתיות האם עוד אפשר לגייס את האומנות ל"חינוך לאסתטיקה" כדרך לטפח את חירות האדם, כפי שטען פרידריך שילר בזמנו? האם תשפר הבנה טובה יותר של מנגנוני האשליה, ההזיה, המניפולציה הרטורית וכו' את יכולתם של האזרחים להתמודד עם אלימות, הולכת שולל פוליטית ומניפולציה מסחרית? חלק מיחסים סבוכים אלה הינם מושאי מחקר של הזמן האחרון במחלקות לאמנות, מוזיקולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה וכיו"ב במיטב האוניברסיטאות. התקשורת בין חוקרים, הוגים, אומנים ויזמים (כפי שהכנס הנוכחי מנסה ליצור) נראית חיונית מתמיד כדי לקדם הבנה וצמיחה תרבותית. בהיבט רחב יותר, השאלה הגדולה היא האם עולם האומנות כיום, על יוצריו ומארגניו ערים דיים לאפשרות להעניק לאמנות לגיטימציה רחבה, בראשו ובראשונה על-ידי הזמנת הציבור להשתתפות בעיצוב הסדר התרבותי.

4. יצירתיות בין מסורת לחדשנות: במבוך הנוכחי של סגנונות, רעיונות ומגמות, שאלה קיומם של משאבי מקוריות ויצירתיות מופיעה במלוא עוצמתה. באיזו מידה יכולות מורשות אומנותיות לשרת כמשאבים מסוג זה? מדוע ובאיזה מובן עשויה האומנות המסורתית להיות בכלל חשובה לאומני המאה העשרים ואחת, בעולם שכבר זנח רבים מאופני החיים הקודמים שלו? קשה לומר, למשל, מה מנסה אמנות "רטרו", או באופן ספציפי יותר, "גרסאות כיסוי" במוזיקה לייצר: מבט היסטורי על זמנים עברו, חלופות שמע ליצירת לגיטימציה מחודשת של אוצרות עבר או סיפוק נוסטלגי? התפקידים המחודשים של ארכיונים לאומיים ואחרים (כגון הפוֹנוֹתֵיקָה הלאומית - ארכיון הצליל, בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים על שם אדמונד ספרא בגבעת רם בירושלים), המושכים מוזיקאים המחפשים קשרים סינרגטיים בין ההווה והעבר הנשכח הם דוגמה מעניינת לשימוש אוצרות עבר להעשרת מקורות היצירה בהווה.

במקביל, כיצד נקדם יוזמות יצירתיות מבוזרות הפועלות בכיוון הפוך להפקות הגמוניות? הנה הצעה: יצירות המבוצעת באומנויות הבמה השוליות והניסיוניות זוכות אך למעט הכרה ותיעוד. הודות לדיגיטציה המואצת באמנות, אולי נבקש לשמור תיעוד רב יותר של פעילות אמנותית ולהנגיש אותה לאמנים ולמביני דבר בהווה ובעתיד.

5. אמנות בסביבות חדשות: אין ספק שאופני התפיסה, הפרשנות וההערכה השתנו מאד בשנים האחרונות הודות ל"שטיחות" מחד ולרקורסיביות (הפועלת כדקדוק "לולאתי" ומייצרת לינק בתוך לינק... סיפור בתוך סיפור... וכיו"ב) מאידך הטמונים במחשב, באינטרנט ובשאר אמצעי התקשורת האלקטרוניים, ובשל ההשלכות התרבותיות והפוליטיות של הרב-תרבותיות, הפמיניזם, הקריאה הקווירית וכדומה. תמורות כאלה מניעות מנהלי מוזיאונים ליצור מחדש חללי תצוגה, ומנהלי מחול ותיאטרון לחפש תבניות חדשות להופעות. אלה עשויות להרחיב את גבולות עולמות האומנות העכשוויים כך שיפגשו עם תחומי חוויה וידיעה חדשים, ובדרך זו לעודד תקשורת טובה יותר בין יוצרים לקהלים. ניתן לדון ביתר הרחבה בנושאים הבאים, המתייחסים לכל תחום בנפרד:

א. חללי צליל ואסטרטגיות האזנה: האם יש לשמור על המסגרת המרחבית המסורתית של המוזיקה הקלאסית, היינו אולם הקונצרטים על סדר ההאזנה המסוים שהוא מקיים (שמיעה אינדיבידואלית, משטר שקט וכו'), כבימים עברו, נוכח הידלדלות סדרות המנויים, ו"העייפות האסתטית" של התזמורות, ואם לאו, כיצד לחדש אופני ביצוע והאזנה כדי להרחיב טווחים מוזיקליים וחווייתיים, מבלי להקריב ערכים אמנותיים?

ב. חללים חזותיים ופרספקטיבות פוסט-מודרניות: באילו אופנים בוחרים, למשל, מחדשי מוזיאון ישראל, מוסד שהוקם בשנות ה- 1960, להתמודד עם, נאמר, אופני תפיסה "לאטרליים" ולא לינאריים או עם יצירות של יוצרים וקבוצות שנדחקו לשוליים, ואשר לא מצאו את מקומם במסגרות התצוגה הקודמות?

ג. למי שייך מה? השאלה הבוערת של הבעלות על יצירות אמנות עלתה ברגע שהתגלו סיבוכים בקביעת היורשים הלגיטימיים של יצירות אומנות שהוחרמו על-ידי הנאצים ומשטרים טוטאליטריים אחרים. באיזה אופן מוכנים מוזיאונים וגלריות לאומיים להתמודדות עם דרישותיהן של מדינות קולוניאליות לשעבר להחזרת אוצרות שככל הנראה נבזזו מתחומן (ואשר, לעתים, באופן אירוני, מעולם לא השתייכו לישות האתנית שהן מייצגות)? בהערכה רחבה יותר, עולם האומנות כיום עדיין גדוש בחפצי אומנות שפעם הולאמו כחפצים אנתרופולוגיים, ולהיפך. השאלה מה שייך למי ובאיזו מידה קשורה עמוקות להגדרות גבולות האומנות ויחסי הגומלין ביניהן לבין אקטואליה והיסטוריה.

ד. אומנות והפגת סכסוכים: כוחה של האומנות למשוך תשומת לב לסכסוכים פוליטיים וחברתיים מתועד במידה רבה, כמן גם יכולתה לעורר רגישויות אסתטיות ומוסרית בין-תרבותיות. בשנים האחרונות, מיזם הדיוואן של דניאל ברנבוים ואדוארד סעיד (שכלל הקמת תזמורת נוער פלשתינית-ישראלית וכמה מוסדות חינוך מוזיקלי בגדה המערבית ובעזה) ניסה לגייס בצורה זו את כוחם של מוזיקאים ושל המוזיקה; עוד מוקדם להעריך את הצלחתו. ויכוחים על טבעם הפוסט-קולוניאלי של מיזמים כאלה נוגעים במהותו של חלק גדול מהאומנות המערבית, ונוכחותה ההגמונית התמידית חובקת העולם. ניסיונות מוזיקליים וקולנועיים של שיתופי פעולה "מן השטח" בין אומנים לבין אוכלוסיות מקומיות הולידו אופני ביטוי ומשמעות חדשים, כמו במקרה של "הילדים של ארנה" (סרט תיעודי על עבודתה התיאטרונית של הישראלית ארנה מר ח'מיס עם ילדים פלשתינים מג'נין, שחייהם שובשו על-ידי הכיבוש הישראלי, שהופק על-ידי בנה, ג'וליאנו). אסטרטגיות לעידוד מיזמים כאלה עדיין טעונות הסבר ויישום ניסיוני.

ה. מודעות סביבתיות: במקביל לעליית המודעות הפוליטית של אוצרים, מנהלים מוזיקליים, סופרים וכו', זכתה מזה זמן הדאגה לערכי סביבה בתשומת ליבם של אדריכלים, מעצבים סביבתיים, פסלים ואומנים פלסטיים מצפוניים אחרים. אך הסכר שברירי, בייחוד במה שנוגע לעיצוב עירוני וצורות ניצול של משאבי כדור הארץ. האומנות הסביבתית, "אקו ארט," משגשגת במקומות מסוימים, אך יתכן שטרם נוצלה דיה יכולת הציבור להתנגד לתכתיבים מסחריים ופוליטיים המניבים תפלצות ארכיטקטוניות, מובילים לסגירת ערוצי טלוויזיה אומנותיים ומגבילים את הפצתם של סרטים תיעודיים. בישראל היו מחלוקות ציבוריות ראויות לציון בשנים האחרונות סביב נושאים מעין אלה: המאבק נגד בניית מגדל "סלע" בטיילת שרובר בירושלים, המאבק נגד סגירת "קול המוזיקה," המחלוקת סביב בניית מוזיאון הסובלנות בירושלים, ההפגנות נגד שיפוץ היכל התרבות בתל אביב, הסערה סביב הקרנת סרט התעודה של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" על יחסי הון ושלטון, ולאחרונה, המאבק המוצלח של תושבי ירושלים להצלת קולנוע "סמדר" מיזמי נדל"ן. כל הניסיונות האלה מעידים על קיומה של חברה תוססת שיכולה להתנגד או למחות על אובדן נכסיה לטובת ערכי השוק או אינטרסים פוליטיים. הם מצביעים על עלייתו של כוח ציבורי משמעותי המבקש להשתתף בעיצוב סביבתו הפיזית והתרבותית. כיצד נוכל להבטיח שרוח זו תעבור לדור הצעיר כשומרי ההון התרבותי והתצורה האסתטית של המרחב הציבורי?

במרכז כל העניינים הללו, עליהם אפשר להוסיף עוד רבים, עומדות האומנויות - אולי לא כה "יפות" כפי שהן היו לפני מאתיים חמישים שנה, אך לא פחות מעוררות, מושכות ומשמעותיות תרבותית. במשך אותו פרק זמן ארוך התגלה במידה גוברת כוחה של האומנות לרגש לב ורוח וליצור מחדש רשמים ומבעים עוד טרם ניתן להבחין בהם באופני ידיעה אחרים. הדחף האומנותי ללכוד את כוחות העתיד יניב בוודאי צורות חדשות; כפי שמחקרים קוגניטיביים ואסתטיים חדשים מאשרים לנו חדשים לבקרים, האומנות שואבת לעתים קרובות את כוחה מכך שהיא פועלת באמצעות יחידות תפיסה תת-הכרתיות גמישות וניתנות לעיצוב, שצירופיהן נמנעים ממסגרות משמעות מוכרות. אפשר להציע שמטרתנו תהיה להבטיח שהאנושות לא תאבד את יכולתה לשמור, להעביר ולחדש את יצירותיה האמנותיות; כלומר, שתמשיך לטפח את האומנויות ככלי חיוני לחשיבה אנושית ולבחינה עצמית; וכי יכולתה של האמנויות להגיב לשאיפותיהן של זהויות פרטניות וקולקטיביות מגוונות וחדשניות לא תיחלש. היות שלא ניתן להניח את עתיד עולם האומנות לכוחות שוק שהם מטבעם בלתי יציבים ובלתי ניתנים לחיזוי, יהיה על הפילנתרופיה הפרטית ותמיכות ממשלתיות להמשיך לתמוך בחינוך לאמנות ובעשייה אומנותית חופשית ומגוונת , החיונית להמרצה ולחידוש הרוחניים והמוסריים של הפרט והחברה.

"ואתה כולך פתוח, ורק שלא יפסיקו, האנשים ששרים,הילדים ששרים... ופתאום ונעשה יש עולם. פתאום והכל. ושונה מכל מה שהיה. וכאילו הנה נפתח ורק זורם. ואיננו. כלום אלא יפה כל כך. היפה הזה. והכל. "
(ס. יזהר, מקדמות)


מאמר זה הוכן עבור ועידת נשיא ישראל 2009 - "פונים אל המחר"
תאריך:  22/10/2009   |   עודכן:  22/10/2009
פרופ' רות הכהן-פינצ'ובר

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
עולם האמנות: הרהורים על מצבו ועיצובו לעתיד
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
תהליכים עולמיים - כגון גלובליזציה, הפרטה, שחיקת מעמדן של מערכות חינוך מדינתיות, היחלשותן של מדינות חד-תרבותיות וקולקטיביזם לאומי - מחריפים את הבעיות הייחודיות העומדות בפני כל מדינה בעיצוב מדיניות חינוך ומונעים יישומם של רפורמות ושינויים במערכת החינוך. נוסף על כך, הקצב המהיר של ההתפתחויות הטכנולוגיות מציב אתגרים חינוכיים חדשים, בעוד שהגידול חסר התקדים של המידע והידע הזמינים והנגישים קוראים תיגר על אחד מעמודי התווך של מערכת החינוך: סמכות המורה.
22/10/2009  |  פרופ' דן ענבר  |  מאמרים
השלכות הירידה בפילנתרופיה על ארגונים ללא כוונת רווח ושירותי רווחה בישראל משבר מיידוף יאלץ את יחסי הממשלה - ארגונים - פילנתרופיה להגדיר את עצמם מחדש
אנו מקשרים לעתים את הגלובליזציה שאנחנו חווים כיום עם הטכנולוגיה המודרנית: האינטרנט, מטוסי סילון, טלקומוניקציה ולוויינים, ומגוון חפצים קטנים ולא כל כך קטנים אשר, כך אנו מאמינים, מאפשרים את תנועות ההון סביב העולם. אבל ההנחה שהגלובליזציה הפיננסית מבוססת על הטכנולוגיה המודרנית אינה מדויקת. בין השנים 1870 ופרוץ מלחמת העולם הראשונה חווה העולם תקופת גלובליזציה אשר, בהיבטים מסוימים, הייתה דומה לזו של היום.
מגדל בבל העסיק ומעסיק רבות את הדמיון. הוא זכה לתיאורים בציורים ובדגמים, והפך כידוע למטבע לשון שמשמעותו דבר-מה גדול ומורכב, שלא ברור אם יש לו זכות קיום. אך מה בעצם היה חטאם של בני דור הַפַּלָגָה, בוני המגדל, בגינו נענשו בצורה המשפיעה מאז על כל תולדות העולם? מה עשו שלא כשורה, עד שהביא את הקדוש ברוך הוא להפריד בין בני האדם ובכך לזרוע את זרעי המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות?
22/10/2009  |  איתמר לוין  |  מאמרים
אחד הגילויים המתועבים ביותר של שנאת ישראל היא עלילת הדם. החמורה והוותיקה מבין עלילות הדם היא זו המייחסת לנו שימוש בדם ילד נוצרי. ייתכן, כי עלילת דם זו לא הייתה נוצרת אלמלא שיתוף הפעולה של יהודי.
22/10/2009  |  קובי לירז  |  מאמרים

פורומים
אמנות
אקדמיה/חינוך
מוזיקה
תיאטרון/קולנוע
תרבות
כתבות מקודמות
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט