כשיצחק רבין נרצח הייתי בת 11. אני זוכרת שבכיתי נורא כשאבא שלי העיר אותי בבוקר והודיע לי שרצחו את ראש הממשלה. לא ידעתי אז כלום על האיש, רק זכרתי את לחייו הסמוקות בבוקר בו הודיעו כי ניצח בבחירות. לא בכיתי על האיש, באותו בכי ראשון, בכיתי כי חשתי בכל גופי כי קרה דבר איום ונורא.
מהר מאוד הפך יום הזיכרון לרבין למשמעותי ורגיש בעבורי. האיש הצטייר בעיני כסבא טוב ואני, שזמן קצר לפני כן איבדתי את סבי האהוב - התחברתי לכאב הזה בקלות. לכן עד היום אני מתרעמת בכל אזכור של תיאורית קונספירציה כזו או אחרת בנוגע לזהות ומניע הרוצח, כמו גם על כל ניסיון לטעון לחפותו ולשחררו. עם זאת אני מבינה היום כי כל אלו הן רק תגובות לעוול ההיסטורי שנעשה מיד עם הרצח בכדי לנצלו לרווח פוליטי.
עם עובדות קשה להתווכח, נכון, אך עם מיתוסים קל מאד. וכאן טמונה הבעיה. ברגע בו שמו את רבין האיש במרכז יום הזיכרון הזה- פתחו פתח לוויכוח על דמותו, זהות רוצחו ודרכו, וזאת מכיוון שזהותו אינה רלוונטית כלל בשיח. יום הזיכרון לרצח רה"מ יצחק רבין כשמו כן הוא - צריך להיות יום הזיכרון לרצח- ולא לאיש ז"ל, על מעלותיו וחסרונותיו, ככל האדם.
יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה, צריך לעסוק בשאלות של סובלנות, דמוקרטיה ומיגור האלימות. יום הזיכרון לרצח ראוי לו שישמש ככלי חינוכי לעקרונותיה של הדמוקרטיה, ויבהיר כי בעיות במדינה דמוקרטית פותרים בקלפי ולא בנשק, ולא באלימות. אין טעם להעמיד את תלמידי בתי הספר בחולצות לבנות, לשיר שירים עצובים ולשמוע טקסטים לעוסים על "דרך השלום". דרכו הפוליטית והמדינית של האיש אינה רלוונטית, כיוון שיש עליה מחלוקת עמוקה. כמו גם על גם סיפור חייו וסיפורי גבורתו. אין זה משנה אם היה ראש ממשלה צבר, רמטכ"ל או איש פלמ"ח לשעבר. החשוב הוא שרבין נרצח כיוון שאדם אחד, שלא הסכים עם דרכו, לא חיכה ליום הבחירות בו יוכל לממש את זכותו כאזרח ולהצביע בכדי לשנות את הטעון שיפור בעיניו, אלא לקח את החוק לידיים והחליט בעבור כולנו כיצד תיכתב ההיסטוריה של מדינת ישראל. וזאת מבלי להיות נבחר ציבור.
זהו הדבר שחייבים להבין בשמאל הישראלי- זו לא חוכמה לירות לעצמך ברגליים ואחר כך להתלונן מדוע כל צעד מכאיב. רוצים שלא יהיו תומכים ביגאל עמיר וכאלו המנסים להוכיח את חפותו? רוצים שגם בעוד 40 שנים הכיכר תהיה מלאה באנשים הבאים לכאוב את מעשה הנבלה שנעשה בה באותו לילה ארור? שנו את השיח משיח אישי, לשיח ציבורי, שתפו גם את מי שלא מסכים עם דרכו של האיש בשיח של הסכמה על סובלנות ודמוקרטיה. הסובלנות צריכה להיות הדדית. אסור לעולם להסכים עם מעשהו של יגאל עמיר. אך מותר לא להסכים על דרכו של יצחק רבין.
השאירו את האבל על האיש למשפחתו. השאירו את לימוד מורשתו לאלו המאמינים בדרכו. התרכזו במה שמאחד את החברה הישראלית - ההסכמה על עקרונות הדמוקרטיה וצורת המשטר. הפסיקו לפלג את העם השסוע מאליו - כי מהניסיון לכפות על אזרחי ישראל את מורשת השלום של רבין באמצעות חקיקה ממלכתית - נודף ריח לא סובלני בעליל.
