יציל עצמו כל שיכול

בצר להם נמלכו ראשי שני הגושים האופוזיציונרים – מורדי העבודה ומאוכזבי קדימה – ושקלו אופציה חדשה עתיקת יומין שתמיד צלחה לחפות על ניגודים רעיוניים: "כוחנו באחדותנו". מה שמזכיר את משחקי הפלירט בילדותנו לבחירת לבנו: "אני גלמוד ואת גלמודה בואי ונעשה יחד סעודה...".

אלא שכאן קפץ עליהם פתאום רוגזו של שאול מופז.

מלכתחילה הוא לא היה שלם עם ההחלטה שלא להצטרף לקואליציה הממשלתית; תיק הביטחון נראה לו מובטח ובהישג יד; לעמדתו זו היו שותפים רבים מראשי מפלגתו אלא שאיש מהם לא אזר עוז לתת לכך ביטוי פומבי ולצאת בגלוי נגד לבני; לאחר הכול, מי ירצה לפגוע בסיכוייו להיכלל ברשימת המועמדים למשרה רמה בשלטון, "לכשתצטרף המפלגה לקואליציה" (תקווה שאינה חדלה לפעם בלבם).

ברם, כשנואשה תוחלתו של מופז לחולל מהפכה פנימית בקדימה ולהחליף את לבני בכס ההנהגה, החליט לדלג על השלב המפלגתי בסולם ההיררכיה והכתיר עצמו ישירות לראש ממשלה, אם עדיין לא בפועל, לפחות בהבל פיו: "ראש הממשלה שאול מופז", איך זה מצלצל? לא נורא, העיקר שקהל הבוחרים יסכין עם הרעיון ויאמץ בתודעתו את התואר החדש.

אולם ל"תואר" הנכסף יש להצמיד גם איזו תוכנית מדינית. וזו צריכה להיות מפתיעה, משהו לא צפוי מצדו של מי שנחשב לסמן הימני במפלגתו; משהו שיהפוך אותו ל"גיבור היום" בחוגי השמאל המתפורר וימצא חן בעיני האמריקנים.

האם לא כך נהג אריק שרון, שהפך בין לילה את עורו, מאבי ההתנחלויות – למחריביהן?
ואכן, התוכנית שהציג מופז במסיבת העיתונאים בתל אביב הייתה בהחלט "מרעישה" - ואלה עיקריה:

• הכרה בארגון החמאס;
• הקמתה, תוך שנה, של מדינה פלשתינית בגבולות זמניים ובגיבוי אמריקני בכ-60% משטחה של הגדה המערבית;
• גבולותיה של מדינת "פלשתין" החדשה יורחבו בהדרגה לכל שטחי יהודה ושומרון, על-ידי פינוים והעתקתם של יישובים ישראלים, כדי ליצור רצף טריטוריאלי פלשתיני.
• במקביל, ייפתח מו"מ על פתרון הקבע, בלי לשלול את האפשרות ששכונות הקצה בירושלים ייכללו במדינה הפלשתינית החדשה.

הפתעה? לא כל כך, שהרי אחד מתחביביו של מופז למשיכת תשומת לב, הוא העלאת תוכניות מדיניות חדשות לבקרים, ותוכנן משתנה בהתאם למסיבות, לעתים, תוכנית והיפוכה.

לקצרי הזיכרון שבינינו נציין דוגמה מרעננת:

בפגישה מצומצמת (אך מתוקשרת היטב) שנערכה בלשכתו כשר ביטחון, ביום שני, 24 באוקטובר 2005, הכריז נחרצות באוזני פעילי ליכוד, חברי מרכז המפלגה:

לא יהיו עוד נסיגות חד-צדדיות דוגמת זו של גוש קטיף. ישראל תשמור על שלמות גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ובשומרון ותפעל לחיזוקם, וזה כולל את אריאל ואת בנותיה.

לא ייעקרו יישובים בלתי חוקיים שנבנו בשטח עד שנת 2003 וגם כאלה שנבנו לאחר מכן, לא יפונו בעתיד.

נאבק על זכותנו לרצף טריטוריאלי בין מעלה אדומים לירושלים, ואני פועל במקביל למתן אישורי בנייה נוספים, כשהכוונה הסופית היא איחוד עם ירושלים השלמה, בירתו הנצחית של עם ישראל .

אני שב ומודיע, שלא יהיו עוד נסיגות חד-צדדיות נוספות בשטח, והדברים אמורים גם לגבי בקעת הירדן, ואם הנושא יעלה על הפרק, אתנגד לכך בכל תוקף ובכל פורום.


לאיזו משתי התוכניות עלינו להאמין? התשובה היא: גם לא לאחת מהן. שתיהן נרקמו על אותו רקע: מאבק ההישרדות של הוגיהן.

מדי פעם שמופז נדחק אל השוליים הפוליטיים במפלגתו, הוא מחפש מקלט בתנועה היריבה. לאחר פרישתו של שרון, הבטיח חגיגית, שהוא לעולם לא ייטוש את הליכוד, "אף כי הוצע לו – לדבריו - להיות סגן ראש המשלה ושר הביטחון, 'כי החבירה של שרון לשורה של אנשי שמאל התומכים בהסכמי אוסלו ובחזרה לקווי 67' עלולה לגרור אותו למחוזות מסוכנים ביותר מבחינה מדינית וביטחונית'..."

ברם, ימים ספורים אחרי פרסום הסקרים, שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד, הוא נמלט כל עוד רוחו בו מהחלון האחורי של ה"ליכוד" לאשנב הצר, שדרכו הזדחל לקדימה; הנימוק: "תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי...". את הביקורת על אמינותו, ביטל בהינף יד: "איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות".

השאלה היא, אם גם הציבור אינו רואה כאן בעיה.