מורשת רבין, האמיתית

וכך אנו מגיעים לדילמה שעמדה בפני ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 1992: בארץ ישראל יש לערבים נוכחות דמוגרפית מאסיבית, בדרום-אפריקה שלטון האירופים מתמוטט בלחץ מעצמות המערב, בלבנון נמשכת ההתפרקות תחת הלחץ הדמוגרפי של השיעה ושל הלחימה ברצועת הביטחון, בארה"ב מכהן נשיא אשר דחק את ראש הממשלה בגין לוויתורים מפליגים תמורת פיסת נייר, ומעל לכל – חשש מפני התארגנות פוליטית של הערבים במתכונת "איש אחד, בוחר אחד".

לו אחזו הערבים בנשק הדמוקרטי, ודרשו לקבל אזרחות ישראלית בשטח המצוי תחת שלטון ישראל, היו מחריבים את מדינת היהודים באמצעות הקלפי. מבחינה זו, ב-1992 עמדה מדינת ישראל בסכנה גדולה מזו שבה הייתה ערב הכרזת העצמאות, שהרי מי יוכל להתנגד ל-4 מיליון ערבים, הדורשים את זכויות האזרח שלהם בארץ שאליה פלשו? שלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה לא נפל עקב מסע הטרור של הקונגרס האפריקני אלא בשל אובדן תמיכת המערב והסנקציות שהטיל עליו. רבין ידע, שמדינת ישראל של תחילת שנות ה-90' לא תעמוד בלחץ מעין זה. על כן נאחז בקש שהציעו לו קושרי אוסלו, והמציא לכל אותם ערבים וערב-רב זהות ואזרחות של משהו שאינו קיים, בדיוק על-פי המתווה הדמיוני שהם בנו. רבין ידע שמעולם לא הייתה בארץ ישראל ישות מדינית פלשתינית, שמעולם לא היה עם פלשתיני. הרי הערבים עצמם הודו, שהעם הפלשתיני הומצא לצרכי תעמולה בלבד. ובכל זאת רבין הציל את הטרוריסט המזדקן, ערפאת, מקופסת האתרוג בתוניס ונתן לו את מה שרצה באמת: את ראשות שבט הטרור – שפירושה כוח וכסף.

התרגיל, שנראה לכאורה כלוליינות בלתי אפשרית ברמה של מבצע אנטבה – הצליח. מיליוני ערבים ויתרו על ההזדמנות האמיתית לחסל את מדינת היהודים – בדרך שבה חיסל נלסון מנדלה את המדינה הדרום-אפריקנית ובדרך שבה חוסלה רודזיה והפכה לזימבאבווה – וקיבלו על עצמם אזרחות של ישות שאינה קיימת אלא על הנייר, בארץ שלעולם לא תהיה שלהם. את זה עשה רבין ללא ויתור על ירושלים, ללא פגיעה ולו ביישוב יהודי אחד, ותוך כדי התבססותו של מפעל ההתיישבות בהר.

השלב השני בתוכנית רבין היה ה"שלום" עם ירדן. רבין ידע, כי כל עוד נותרה לרודנות ההאשמית תביעה כלשהי בארץ ישראל, תמיד יעלה מאן דהו את ה"אופציה הירדנית", דהיינו את מסירת הארץ לרודן הבדואי, כדי שזה יגן עלינו מנחת זרועו של הטרור האיסלאמי, כפי שהוא יודע להתאנף בקוראים תיגר על מלכותו: בספטמבר השחור 1970 רצח המלך החביב אלפי ערבים ולא מעט מהם נסו אל הצד היהודי של הירדן, כמקלט מזעפו. חוסיין ידע לדכא באכזריות את מרד הפלאחים (המהווים רוב בממלכתו) כאשר ניסו לממש את זכויותיהם תחת דגל הארגון לשחרור פלשתין. למעשה, אם פשעה ישראל פשע כלשהו בערבים ב-61 שנותיה, הרי היה זה הסיוע שהגישה לשרידותו של מלך המיעוט הקוטל באכזריות ברוב של ממלכתו. רבין לא היה שותף ל"פשע" זה, שכן סיים את כהונתו כרמטכ"ל קודם לאירועי "ספטמבר השחור".

מצד שני, ב-1992 הוא ידע, שכל עוד ממלכת ירדן נהנית מחסותן של ארה"ב ובריטניה, תמיד יקום פוליטיקאי ועורך עיתון שיתמכו בו שידבררו את ה"אופציה ירדנית", את רעיון ה"פדרציה", ועוד רעיונות משונים בדבר מסירת גב ההר לידי גורם "אחראי". בהסכם השלום עם המלך חוסיין השיג רבין את המירב, ולא נתן דבר, בניגוד לבגין שנתן את המירב ולא קיבל דבר. המלך הירדני נסוג מכל תביעה על ארץ ישראל והתכנס לו אל פלשתין, מקדם לירדן, שם יהיו נידונים הוא ומשטרו האלים להתמודד לעד עם הרוב הפלאחי.

אמנם, המלך חתם על ההסכם מתוך אשליה, שברבות הימים, מתחת לדוגרת האש"פית שהשאיר תבקע ביצת הפצצה הדמוגרפית ותחסל את היאהוד. אבל לפחות מבחינה רשמית, לממלכת ירדן חדלה להיות דריסת רגל מערבית לירדן, ובכך השלים רבין את חזונו של צ'רצ'יל משנת 1922: יהודים ליהודה וערבים לערב – שתי מדינות, שכל אחת בעבר האחר של הירדן.

תורת השלבים שלפיה פעל רבין נראית לרבים בציבור הישראלי כהמצאה כפויה על העובדות, כתאוריה של בדיעבד, אלא שנראה כי תורה כזו אכן הייתה הבסיס למהלכיו. בנאומו האחרון בכנסת לפני שנרצח, ב-5 באוקטובר 1995, הוא התווה בין השאר את הכוונות הבאות: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי ה-4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, בית"ר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

כלומר, גבול הביטחון הוא בבקעת הירדן – לא בכביש 6, לא בעיבורה של ירושלים וגם לא בלב הגלבוע. על הירדן. גם הזכות והחובה להתנחל בהר היא חלק מתוכנית שלום של הסדר כולל.

לפיכך נשאלת השאלה האם אכן האמין רבין כי ערפאת יישב לו בבית-אל היא רמאללה, ויסרוג פוזמקאות לחייליו המובטלים, בעוד מדינת ישראל מבצרת את היישוב היהודי בהר ובשפלה ובונה את ירושלים לתפארה? האם רבין באמת האמין שערפאת לא יכין את מלחמת הטרור – הדבר היחיד שידע לעשות? אלא שרבין למד דבר אחד בפוליטיקה: לעולם, אבל לעולם, אל תאמר את האמת. אמירת האמת היא נשיקת מוות למנהיגות. עמי המערב אוהבים שקרים מתוקים – של "שלום", של "דו-קיום", של "הושטת יד" ושל "שלום עושים רק עם אויבים", ומעדיפים להאמין במנהיגים המוליכים אותם שולל בעודם משרתים אינטרסים זרים. כך קיבלה בריטניה, שהתמסרה לנאצים תחת הסיסמה Peace in our times – כמאמר נוויל צ'מברליין, את הבליץ והושפלה ממעמד של מעצמה למעמד של גרורה.

כך חטפה ארה"ב, שטיפחה את קשריה עם הרודנות הווהאבית של ערב הסעודית ושימרה בשמה את אונר"א ואת הבעיה הפלשתינית, את אירועי ה-11 בספטמבר ואת שאר מעשי הטרור, כולל הג'יהאד בפורט הוד.

כך גם העם היהודי היושב בשפלה – שהיה מוכן למסור את לב הארץ לאויב, שעבר לסדר היום על ההרג בניצולי אלטלנה השוחים אל החוף ועל רצח יהדות הונגריה בידי הנאצים שאותו ניתן היה למנוע, שהילל את הפרופסור אשר דרש לעלות על עפרה עם טנקים – קיבל מה שהכינו לו ערפאת, עבאס, חמאס וחיזבאללה. גם כשבמארס 1995 התפוצצו שני אוטובוסים בעיבורה של ירושלים ומחבל מתאבד בדיזנגוף סנטר בתל אביב, עדיין לא איבד "העם" את אמונו באשליית השלום ובכזבי הפשרה הטריטוריאלית.

מביקורים בשטח ומדוחות הממשל האזרחי למד רבין שתחת שלטון ישראל האוכלוסיה הערבית גדלה ותופחת בקצב מדהים, מה שלא קרה תחת השלטון ההאשמי. כדי להתמודד עם עובדה זו, שלעומתה טמנו כל הממשלות שלפניו את ראשיהן בחול, הוא החליט להמציא את הרשות הפלשתינית – ישות שבה מאבקי הכוח, תאוות השלטון, השחיתות, השבטיות ומלחמות הדת יגדעו את הצמיחה הדמוגרפית, הן בשל הגירה מאסיבית ממנה והן בשל גידול חד בתמותה הטבעית בה.

האם הימור זה הצליח? ללא ספק. בשנת 2005 חיו תחת שלטון אש"ף מיליון ערבים פחות מן המספר שנחזה בשנת 1995 על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות. עד 2009 ההפרש עוד גדל, בעוד הדמוגרפיה היהודית חוגגת עלייה בפריון כגל שני לעלייה ממדינות הקומוניזם עליו השלום, עלייה שאת היקפה ואת משמעותה לא יכול היה אז רבין לחזות.

האם יכול היה רבין לומר את כל האמיתות הללו בריש גלי? ברור שלא. לו דיבר אמת, היה מאבד מיד את התמיכה ואת חופש הפעולה שלהן זכה מצד קברניטיה האמיתיים של המדינה: בעלי האינטרסים הכלכליים-תקשורתיים בשפלת החוף. לכן, על כל נאום שבו מתגלה דרכו האמיתית, והיא ביצור היישוב היהודי בארץ ישראל, הוא מעניק לשוחרי אחיזת העיניים עשרה נאומים של קורה בין עיניהם.

האם דרכו זו של רבין ראויה לחיקוי? האם מורשתו היא זו הדמיונית של מחנה ה"שלום", או השורה התחתונה של מדיניותו: ארץ ישראל מבוצרת היטב תחת שלטונו של העם היהודי?

באשר לשלב השלישי בתורת השלבים של רבין – כאן המשנה אינה סדורה, מכיוון שהיא ממתינה לאירוע שהוא בבחינת רעידת אדמה. כולם יודעים ששלב זה יגיע, אך איש אינו יודע מתי. בשלב השלישי הערבים יחושו שהבשילה השעה לפתרון הסופי – בשל אירוע בינלאומי, כניסת גורם עוצמתי לזירה, או נטישת ישראל על-ידי בעלות בריתה (כפי שהיה גם במלחמת העצמאות וגם במלחמת ששת הימים), וייצאו למלחמה כוללת, שבה האזרחים אינם עוד "חפים מפשע", אלא שותפים מלאים למלחמת השמד. רבין חי מצב כזה בתש"ח. בתחילת המלחמה מנו היהודים פחות משליש מאוכלוסיית הריבונות היהודית, ובסופה – יותר מ-80 אחוזים. כראש ממשלה, המתין רבין בסבלנות לעליית עקומת הטרור ולהצטרפות גורם נוסף (אולי סוריה), אשר יביאו את השלב השלישי, שבו יהודי השפלה ידרשו ממנו במפגיע לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, כלומר – להעביר את הערבים אל מעבר לירדן, על-פי חזונם של וינסטון צ'רצ'יל ורחבעם זאבי, היועץ לענייני טרור, שהעז לומר את האמת שאיש לא רצה לשמוע.

מישהו אולי הבין למה חותר יצחק, והרג אותו. אחד מן הקליעים שפגעו ברבין בא מן החזית – פניית פרסה מאקדחו של יגאל עמיר, בדיוק כמו שהקליעים אשר פגעו במוחמד-א-דורה היו חייבים לבצע פניית פינה, כדי לפגוע בו מן העמדה הישראלית. הייתכן שיצחק רבין התכוון להסביר לעם את משמעות התקפת הטרור ההולכת ומתעצמת בעוד הוא מדבר שלום? לעולם לא נדע, מכיוון שבני משפחתו ומקורביו מגויסים עד היום לאחיזת העיניים של Peace in our times, גם כאשר כל אויבינו מבטיחים לנו את אש הגיהינום, וספינות פורקות אלפי טילים בנמלי החיזבאללה בביירות, בטריפולי ובג'וניה.

מיהו אפוא ממשיך דרכו של יצחק רבין? קל מאוד לומר מי לא. לא אהוד ברק, המוכן למסור את ארץ ישראל כולה, כולל ירושלים, תמורת שימור בנייני אקירוב ואשר מכנה את היישוב היהודי בארץ ישראל "כיבוש"; לא ההתקבצות המכונה קדימה (קשה לקרוא לתופעה זו בשם אחר, לאור הקריאה המוזרה של ימין ושמאל בה לדגל החורבן של גוש קטיף), שגם קוראת למסירת ירושלים לרשות הטרור והרצח. בטוח שלא גוש מרצ-שלום עכשיו, המושל במפלגת העבודה, הדורש למעשה את השבת המנדט האנגלו-סכסי לארץ, ואף קורא לבעלת בריתנו האמריקנית להטיל על ישראל סנקציות קשות עד שנתרצה, משמע נתאבד – כמו דרום-אפריקה ורודזיה, שבהן מתרחשים 20 אלף מקרי רצח בשנה.

ייתכן שהאישיות הקרובה ביותר לרבין, המחקה אותו יותר מכל, היא בנימין נתניהו. למעשה, קשה למצוא הבדל בין הנאום האחרון שנשא יצחק רבין בכנסת לבין נאום בר-אילן, שבו הגדיר בנימין נתניהו את מדיניותו. גבול הביטחון הוא הירדן, גושי ההתיישבות יוקשחו, והמשא-ומתן עם הערבים מוגבל להסדרי החיים שלהם בשטח שהוא בשליטתה האווירית, הקרקעית, ההידרולוגית והביטחונית של ישראל. כרבין, מוצא נתניהו את הדרך לומר דבר והיפוכו, שקר ואמת, כך שלא יתנגשו ויאפשרו לו להנהיג לעבר המטרה של ביצור ישראל. מצד אחד הוא מעלה קורבן של מס שפתיים לשלום שכולנו מייחלים לו, מצד שני הוא מתעקש כי אותו שלום ייכון ללא סיכון ביטחונה של מדינת היהודים; מצד אחד הוא מכיר בקיומם של הפולשים הזרים כאן כבעובדה קיימת, מצד שני הוא מפתה אותם לשוב לדרך הטרור במתק שפתיים.

בנאום בר-אילן אמר נתניהו: "אם נשלב ידיים ונעבוד יחד בשלום, אין גבול לשגשוג ולפיתוח שנוכל להביא לשני עמינו – בכלכלה, בחקלאות, במסחר, בתיירות, בחינוך – ומעל לכל ביכולת להעניק לדור הצעיר שלנו מקום שטוב לחיות בו, חיים שלווים, מלאי עניין ויצירה, עם אופק של הזדמנויות ואופק של תקווה". נפלא. האם מישהו באמת מאמין שלרשות הטרור והרצח של רמאללה ולרשות החמאס בעזה יש עניין כלשהו בחקלאות, במסחר ובתיירות או בדור הצעיר, אלא כמאגר של מתאבדי נפץ?

ועוד ממשיך נתניהו: "העיקרון השני הוא – פירוז. בכל הסדר שלום, השטח בידי הפלשתינים חייב להיות מפורז, עם סידורי ביטחון מוצקים לישראל. בלי שני תנאים אלו, קיים חשש אמיתי שתקום לצידנו מדינה פלשתינית חמושה, שתהפוך לבסיס טרור נוסף נגד ישראל, כפי שקרה בעזה. אנחנו לא רוצים קסאמים על פתח-תקווה, גראדים על תל אביב וטילים על שדה התעופה בן-גוריון.

אנחנו רוצים שלום... ישראל זקוקה לגבולות בני הגנה, וירושלים בירת ישראל תישאר מאוחדת, תוך המשך קיום חופש הפולחן לכל הדתות. הנושא הטריטורילי יידון בהסדר הקבע. עד אז אין לנו כוונה לבנות ישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת ישובים קיימים. אבל יש צורך לאפשר לתושבים לחיות חיים נורמליים, לתת לאמהות ולאבות לגדל את ילדיהם כמו בכל משפחה בעולם. המתיישבים אינם אויבי העם והם אינם אויבי השלום. הם אחינו ואחיותינו, ציבור חלוצי, ציוני וערכי".

כך שולל נתניהו את רעיון המדינה הערבית העצמאית, משמר את היישוב היהודי בהר ומאחד את ירושלים. האם מישהו מצפה שהערבים יקבלו עליהם את סיום הסכסוך, תוך ספיגת הפזורה הפלשתינית לדורותיה אל אוטונומיה מעוקרת וחסרת כל סממן של מדינה עצמאית? כרבין, נתניהו מכיר בערכו של שקר, בחוסר האמון שמעוררת האמת, ואומר דבר והיפוכו באותו נאום עצמו, ללא מצמוץ עין או בצבוץ של אגל זיעה על מצחו.

כרבין, ממתין נתניהו בסבלנות לשלב השלישי בתוכנית השלבים. רעידת אדמה איומה שתהרוס את מסגדי הפולש עשויה להיות הלחיצה על ההדק. או פשיטה על מתקני הגרעין של אירן. אולי הפיכה איסלאמית במצרים, או בירדן. אולי ברית טורקית-סורית, שתרכז עוצמה צבאית בלתי מוכרת על גבול הגולן. יש להתכונן לכל אפשרות. השאלה אינה אם, השאלה היא מתי, והאם יש לעם בישראל הנחישות להגן על ארצו כפי שכבר עשה בעבר.

בניגוד לרבין, נתניהו כבר מבין שיש מי שתורת השלבים היא לצנינים בעיניו, ולכן עליו להיזהר. לא אלמן ישראל, ומורשתו של יצחק רבין לביצור עם ישראל בארצו תימשך ותהיה לנו ללפיד עוד שנים הרבה.