מודל ז'נבה - מה יש ומה אין בו

הסכם "ים המלח", המכונה הסכם ז'נבה - אולי כי ז'נבה נמכרת טוב יותר - אינו הסכם בין מדינות. אך החותמים עליו בצד הישראלי מבקשים שנראה בו "מודל". לאור זאת נכון לבדוק את שיש בו ואת שאין בו כאילו היה הסכם של ממש, שהרי רק כך ניתן להעריך את המודל, קרי: את הצלחתה של קבוצת הנושאים ונותנים ליצור מכנה משותף בין הצדדים הניצים.

עיון בדברים מעלה כי ההסכם המוצע מתבסס על ויתורים ישראליים של ממש, מול מה שמוצג כוויתור פלשתיני על מימוש זכות השיבה.

על מה ויתרו מיצגי ישראל במשא-ומתן?

ראשית, הם עשו את הצעד ששום ממשלה בישראל לא היתה מוכנה להסכים לו. הם יצרו "ציונות ללא ציון", כשהעבירו את הריבונות בהר הבית לידי הפלשתינים.

זה ויתור בעל אופי אידיאולוגי הנתון לשיפוט ערכי, כל אחד לפי תפיסת עולמו. יש שיראו בכך ניתוקה של מורשת היסטורית, ולכן אקט שבמהותו טמונה שלילת הלגיטימיות של עצם חזרת היהודים לארצם, קרי: הניצחון הפלשתיני האולטימטיבי בשאלה המרכזית העומדת מאז תחילת שיבת ציון: האם חזרנו לארצנו או שבאנו ככובשים. המשורר אורי צבי גרינברג, מגדולי המשוררים של עם ישראל בדור התקומה, חשב שהמוותר על שליטה בהר הבית מוותר על טענת הזכות והשייכות ובכך מתחיל את הדרך לאובדן יכולתו להגן על הארץ, שאינה ביתו עוד.

מנגד, לא מעטים יראו בכך הסדר בעל אופי מעשי, שרק מקבע את שהיה עד כה ההסדר בפועל, שהרי הווקף ולא מדינת ישראל קבע את שנעשה בהר. לפי תפיסה זאת, "הפשרה הטריטוריאלית" כוללת גם את ירושלים ואת הר הבית בתוכו, ואין לכך שום משמעות מעבר להכרה בצורך באותה פשרה, בלעדיה, לדעתם, נילחם כאן לעד. מול ההגעה לפשרה המאפשרת הסדר - נכון, לפי דעה זאת, לוותר גם על סמלים חשובים הנוגעים להיסטוריה, במטרה להגיע לעתיד טוב יותר.

ההסכם מכיל באופן קיצוני את הגישה המוותרת על המקום החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. יתר על כן, באופן אירוני קובע ההסכם כי הגוף העליון שיהיה אחראי לכל הנעשה בהר הבית יכלול מדינות שונות ואת האו"ם והאיחוד האירופי, כמו גם נציגים של ארגון מדינות האיסלם - רק יהודים לא יהיו נוכחים בוועדה זאת...

הוויתור השני של הצד הישראלי, הוא ויתור כמעט מוחלט על יהודה ושומרון ועל כל רצועת עזה. בתחום הטריטוריה שוב הלכו חותמי הנייר צעד אחד נוסף מעבר לוויתורי ממשלת ברק ומכל גושי ההתיישבות הותירו בשליטת ישראל רק את הגושים שסביב לירושלים. הוויתור על אזור "אריאל" מגדיל באופן משמעותי את מספר אזרחי ישראל שצריך יהיה לפנות או לגרש מביתם ופינוי כמעט מוחלט של הרכסים שממערב לאזור כפר סבא - לוד מותיר את אזור המרכז חשוף לכל איום, ללא עומק של ממש. העברת בקעת הירדן לידי הפלשתינים מותירה את ישראל ללא יכולת להגן על עצמה מפני איום ממזרח - אם יווצר יום אחד בעתיד.

הפשרה הרחבה בתחום הטריטריה היא בעלת אותו הגיון כמו הוויתור בירושלים. עוצמת המשמעות היסטורית אולי חלשה יותר, אך הנסיגה הינה בעלת משמעות מעשית רחבה מאד, הן בהיבט הביטחוני והן באשר לכמות היהודים שצריך יהיה לפנות. כל ויתור פלשתיני ולו קטן בהיבט הטריטורילי זוכה לפיצוי באותו היקף של שטחים ריקים מתוך מדינת ישראל, כך שלמעשה אין שום ויתור פלשתיני ולו הזעיר ביותר בהיבט זה.

הוויתור השלישי של הישראלים הוא הוויתור על כל הסדרי הביטחון. בראיית התוצאה מעורבותם של אנשי הצבא בתהליך היתה מיותרת, ההסדר המוצג במודל הוא הסדר ללא שום רשת ביטחון (עם יוצא מן הכלל אחד: ניכרת בנייר מעורבות חזקה של יוצאי חיל האוויר, שהרי ההסדר הכמעט יחיד היכול להיקרא "ביטחוני" מאפשר לחיל האוויר אימונים מעל המרחב האווירי של פלשתין). נותרה אומנם שארית לדרישה הישנה (גם של מר רבין ז"ל), כי לישראל יהיה גבול צבאי על הירדן, בדמות שתי תחנות התרעה מבודדות וחסרות ערך (הן נדרשו כאשר החשש העיקרי היה היכולת להתריע מפני אויב מזרחי הקרב למלחמה, אלא שמול מערך טרור פלשתיני אין להן שום ערך כל שהוא. השארתן היא בעלת ערך נוסטלגי ופסיכולוגי ולא ביטחוני), אך על כל שאר הדרישות ויתרו הישראלים, על חלקן בהשהיה של שלוש שנים ועל חלקן מיד.

בהסכם המוצע כמודל יש פחות סידורי ביטחון מאשר בטיוטה לה הסכימו הפלשתינים בדיונים בתקופת ברק, פחות סידורי ביטחון משהיו בהסכמי אוסלו ובעצם כאמור, אין שום סידור ביטחוני שהוא. כל דרישות הביטחון של ישראל הומרו בהסכמה לנוכחותו של כח צבאי חיצוני, שיהיה כפוף לוועדה העליונה שתנהל את ביצוע ההסכם, ובהצהרות חסרות ערך על שיתוף פעולה בין מנגנוני הביטחון.

מבחינה מהותית ניתן לפרק את צה"ל על-פי הגיונו של המסמך, שהרי אין לו שום תפקיד בלחימה בטרור ובהגנת מדינת ישראל, כל האחריות לנושאים אלה עברה על-פי המודל המוצע לכח הבין לאומי. כך למשל: אין בהסכם שום סידור לפריסת כוח ישראלי בבקעה אם יתממש איום מזרחי, אין שליטה, או אפילו נוכחות, ישראלית בגבולות של פלשתין עם מצרים או ירדן - כדי למנוע הסתננות גורמי טרור לשטח, אין נוכחות ישראלית במעברים עם מדינות אלה או בנמלי הים והאוויר - כדי למנוע הברחת אמצעי לחימה, אין שום זכות לישראל לפעול נגד מבצעי טרור אם יצאו מהשטח הפלשתיני או בעת שהם מתארגנים שם (במובלע יש אפילו מעין מחויבות להימנע מכך) - גם אם השלטון הפלשתיני או הכח הבין לאומי לא יעשה למניעת הטרור.

הזכות הישראלית היחידה היא להתלונן על מעשים ומחדלים מעין אלה. כאמור, אם במקרה הטרור הפלשתיני לא יפסק - ישראל תמצא עצמה מחוסרת כל יכולת, מבחינת ההסכם עליו היא אמורה לחתום, לפעול להפסקתו או לפעול נגדו. יתר על כן, מאחר ובשטח הפלשתיני יהיה כוח צבאי זר תאבד ישראל חלק ניכר מיכולתה לפעול אפילו תוך התעלמות מההסכם. כבר עמד מר זאב שיף בהארץ על כך שאם ההסכם יקרוס, מאיזו שהיא סיבה, תמצא עצמה ישראל במצב קשה יותר מאשר במלחמה הנוכחית. אני מעריך שיהיה זה מצב הרבה יותר קשה, כולל: קטיושות על תל אביב, טרור ללא מעצורים בכל רחבי הארץ ושימוש באמצעי לחימה משוכללים בהרבה, עד כדי כך שצה"ל יתקשה להתמודד מולם.

לעיתים מתעורר הרושם שכותבי ההסכם שכחו שהיה תהליך שתחילתו באוסלו והמשכו מלחמת טרור אכזרית, בה נוטלים חלק מהצד הפלשתיני חותמי ההסכם עצמם. הם שכחו הכל ולא למדו דבר, למשל: שצריך לשאול מה יהיה אם החלום לא יתגשם או יסתבר כחלום בלהות, והרי היו דברים מעולם, לא מזמן. כשהתריע המודיעין, מייד אחרי חתימת ההסכמים, שאפשר והתהליך יביא לירי קטיושות על אשקלון, נראו הדברים כבילתי הגיונים ליוזמי אוסלו ולאוהדי התהליך, גם בצבא. השאלה היא כיצד אותם אנשים מרשים לעצמם להתעלם מאפשרות זאת גם כיום, אחרי שהקסאמים כבר נפלו באשקלון ובשדרות.

האירוניה שיחקה תפקיד גם בהקשר זה, כי הנסוח של "זכויות" ישראל באשר למיסדרון בין יו"ש לעזה, המשמש לתנועת הפלשתינים, לא מותיר לה אלא להתלונן, אפילו אם יזוהו טנקים עוברים מכאן לשם או בחזרה. עד כדי כך הוזנחו הסידורים הביטחוניים במודל.

מה התמורה הפלשתינית לוויתור ישראלי על ריבונות יהודית בהר הבית, על שטחי יהודה שומרון ועזה ועל כל סידורי הביטחון?

נאמר בשם מקדמי המודל שבני שיחם ויתרו על "זכות השיבה". מן הנכון לבדוק זאת, משום שחוץ מסרי נוסיבה לא העיז איש בצד הפלשתיני להכריז על ויתור כזה, נהפוך הוא, ככל שהתקדם המו"מ הסתבר שהפלשתינים מתחזקים ב"דרישת השיבה".

על-פי התפיסה הפלשתינית, ל"זכות השיבה" שני מרכיבים:

- ראשית, העניין העקרוני, קרי הכרה בקיומה ובהצדקתה של זכות כזאת.
- שנית, אופן הביצוע, קרי כמה פלשתינים יממשו את הזכות שתינתן להם.

לטענת מובילי המודל, הישגם העיקרי הוא בחלק השני, כי לטענתם הם הגיעו להסכם שמאפשר לישראל לשלוט בכמות החוזרים.

לדעתי, עצם ההכרה בעיקרון "זכות השיבה" - המעוגנת היטב במודל, עקב התבססות בניסוח הפתרון על שתי החלטות, של האו"ם (194) ושל הליגה הערבית (בירות 2001), היא טעות היסטורית, המעמידה את אדני הקיום של מדינת ישראל על עוול בילתי ניתן להכחשה ולכן מערער את זכות קיומה.

לצורכי הדיון אתרכז במה שחותמי ההסכם מציגים כהישג. טענתי היא שהם מציגים מצג שווא: בניגוד לטענתם, ישראל תחויב לקלוט פליטים פלשתינים במספר שאין איש יודע מהו. הפלשתינים אומנם ויתרו על דרישתם הגורפת לאפשר לכל הפליטים להגר לישראל, אך הרוויחו הכרה ישראלית ב"זכות", ויכולת לממש אותה במספרים גדולים, זאת התמונה האמיתית בהקשר זה. כאשר הכמות הבסיסית של השבים אמורה להיות על-פי ממוצע כל שהוא של הפליטים שיקלטו בעולם וישראל תלחץ מכל עבר להגדיל את חלקה "ולא להרוס את כל התהליך בגלל כמה פליטים", אחרי שכבר הכירה בעיקרון, התוצאה תהיה שיבה בכמות גדולה, עד כדי שינוי המאזן הדמוגרפי בתוך מדינת ישראל באופן שישליך על אופיה היהודי של המדינה. אם אלה אינם זרעי הפורענות, אז מה כן?

וכמובן, בלא אירוניה אי אפשר: הפרק על הסדר הפליטים מסתיים בהבטחה ישראלית להנציח את זכר היישובים והקהילות הפלשתיניות שהיו בישראל של ערב מלחמת השחרור. האם פרויקט שכזה לא ינציח את תודעת הפליטות הפלשתינית לאין סוף, לחותמי ההסכם הפתרונים. זה ודאי הישג פלשתיני לא קטן. בעניין הפליטים חייב הניסוח להיות חד-משמעי, שאם לא כן, נופתע שוב ושוב בהסברים פלשתינים בנוסח זה שכבר פרסמו פלשתינים מחותמי ההסכם שהסבירו שאין בו ביטול של זכות השיבה, בניגוד מוחלט להסברים של החותמים מישראל, כל צד מצא אפשרות לבסס את הסבריו (ההפוכים כמובן) על אותו טקסט עמום עצמו.

אלה הם הדברים הגדולים, אבל בהסכם גם דברים "קטנים" שקשה להסכים עם הגיונם:

- אין שום התניה בלוח הזמנים של הנסיגה הישראלית. על-פי ההסכם, הנסיגה אמורה להתבצע במלואה גם אם הטרור ימשך, לישראל שמורה כמובן הזכות להתלונן בפני הוועדה הבינלאומית אך לא לעצור את הנסיגה. תאורטית, גם אם יהיה בידה מידע טוב שהרשות אינה עושה מאומה ואולי אפילו אם יסתבר שהיא ממש מסיעת לטרור, תהיה חייבת ישראל להעביר שטחים חיוניים לביטחונה ולוותר על יכולתה להאבק בטרור.

- שאלת המים לא סוכמה במודל. עם זאת, בפרק הטריטוריאלי זכו הפלשתינים למקדמה משמעותית: הכרה ישראלית מפורשת בריבונותם על המים שבתחום פלשתין. אין שום התייחסות לכך שמים אלה הם חלק מאקוויפר החוף המשתרע לתוך ישראל ומהווה את מקור המים העיקרי של תושבי מרכז הארץ. לא ברור מדוע גם בנושא שלא סוכם בחרו הנושאים ונותנים בקבוצה הישראלית לייצור עבור ישראל עמדת נחיתות מובהקת מראש.

- ניתן לפלשתינים מסדרון החוצה את מדינת ישראל מעזה להר חברון. אבל, במקרים שבהם יצרו מעין מסדרון עבור הישראלים, מירושלים לעין גדי או בכביש 443, אין לנוסעים הישראלים אותן זכויות מעבר כלפלשתינים.

- אפילו מה שאמור להיות הישג עקרוני, כאילו הכירו הפלשתינים במדינת ישראל כמדינה יהודית, נוסח ברשלנות ובדו-משמעות, המאפשרת לפלשתינים לתת פרוש אחר לגמרי לעניין זה, ואין בין טענת ההישג לנוסח ההסכם שום קשר של ממש (להזכירנו אלה אותן טעויות שאפשרו לפלשתינים להתחמק מתיקון האמנה הפלשתינית באותו אופן: ניסוח עקלקל, אלא שבפעם שניה ושלישית זה חמור שבעתיים).


בסיכומו של דבר, הבדיקה של המודל מצביעה על כך שהוא מוטה לחלוטין: כמעט ללא שום הישג ישראלי, לעומת ויתורים של ממש ובעיקר נטישת הר הבית ואובדן כל הסידורים הביטחונים שישראל עמדה עליהם עד כה, ואשר חשיבותם הוכחה במהלך השנים שלאחר חתימת הסכם אוסלו וכישלונו הרועם.

ישראל מאבדת בהסכם זה חלק חשוב מריבונותה - לוועדה בינלאומית, ישראל מעבירה את יכולתה להגן על עצמה - לכוח רב-לאומי, ויהיה עליה להתמודד עם זכות השיבה, הלכה למעשה, ולקלוט המוני פלשתינים בתחומי הקו הירוק, בין אם תרצה בכך ובין אם לא.

לכן, אולי מן הראוי שיקרא זה "מודל ים המלח", שם המקום הנמוך בעולם מתאים לו יותר מ"מודל ז'נבה", עיר הבנקאים, מממני התהליך ומכירתו לאזרחי ישראל. לדעת הקהל בישראל, מומלץ לשפוט את המודל המוצע על-פי מה שיש בו ומה שאין בו ולא על-פי תרועות האהדה ותרומות הכסף של משרדי החוץ בעולם, אצל רבים מהם אף פעם לא עמדה הדאגה למדינת ישראל בראש סדר העדיפות.