אז מה אם נדע מי סתם את הבארות

מה שיקרה הוא פשוט, המציאות תחדל להיות הזויה. גם בכסף לא ייקנו מים. לא יהיה מה לקנות. נצטרך או ללכת מכאן, כי אין חיים בלא מים; או להתחיל את הכל מחדש ולחפור את הבארות שחרבו באיוולתנו ובאיוולת אבותינו, בכפל ושילוש ובריבוע הדמים שחסכנו כדי לשתות בצמא גדול מן המעט שהיה לנו עד טיפת המעט האחרונה. ולכן? לכן אין מנוס. או לסמוך על נס שכבר אמרו שאסור לסמוך עליו, או להשאיר את הדאגה לניסים למי שעשה ניסים לאבותינו ולקום ולעשות מיד בנחישות, בלי תירוצים, בלי סיבות טובות לדחיות עוד ועוד, ביוקר גדול, את הכל, כדי שיהיו מים מחרתיים. מחר כבר אבוד.

ואז מה? יהיה מה לשתות לעם? ירוו את צימאונו בבקבוקי מים מיובאים שמחירם לא יאפשר למעוטי היכולת אלא לגימות של ביטוח לאומי והוקעת הרווים בעשירון העליון שלא תפיל אף דייר-מגדלים ממרפסתו אל הקרקע הצחיחה? חזון שווא. ומכל מקום, מה הועילו חכמים בתקנתם? תתגשם נבואת הנחמה של ישעיה "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת"? הלוואי, באחרית הימים.

מה אפוא כן יהיה כשלא יהיו יותר מים לשתות העם? במוספים הכלכליים יככבו פרשני ההזדמנויות שהוחמצו ויסבירו כי בנסיבות שהיו, ובקרב האישים שעשו את הנסיבות, ובצל יריביהם שלא בחלו בגלגול נסיבה אחר נסיבה ועוד נסיבה לזירה והפכו אותה לחסרת תוחלת. הם יהיו מקוריים בדברם על מה שהיה ואי-אפשר לשנותו עוד, ויצירתיים בהבנת הסמטאות העקלקלות של העבר, וחדי קולמוס במלחמות שהם יאסרו על מי שאינו מוקיע את האחראים למחדלים שכבר החזירו נשמתם לבוראם, ויקראו להיסטוריה לעשות עימהם חסד ולשכוח את מעידותיהם. ואז? הארץ לא תצהיב? הגינות בערים לא תשובנה להיות כורכר רותח בקיץ ועיסת בוץ דביקה בחורף, ועצי השדרה לא ייבשו, וגנני השתילים לא יסגרו את עסקיהם, ומכוני רחצת הרכב לא יושבתו, ורק מכוניות הדורות תבהקנה בחוץ ליד רכבי המחירונים הישנים שיחלפו מאובקות או תעמודנה כחלודות לצידי המדרכות העצובות? מה פתאום.

ועכשיו, כשכבר קלטנו את הרעיון הזה, בואו נכתוב את התיבה שלום בכל מקום בו כתבנו מים. לא נעשה כן חלילה כדי להפוך את המים משל ואת השלום נמשל, אלא כדי לומר שאי-אפשר בלי שניהם ואף על-פי כן שניהם אוזלים, כי כשם שנתעורר באורח בלתי-נמנע ליום בו נודה כי אין מים ולא חשוב מי אשם, ומה שחשוב הוא מי סוף-סוף ייענה לשיר "מים ימים מים, הבו לנו מים", כך נתעורר באורח ודאי ליום בו נודה כי אנחנו עומדים בצומת הייאוש מן השלום ששום תקווה אינה יכולה לעמוד בו בלי להחליט לאן ללכת ולא חשוב מי אשם, ומה שחשוב הוא מי ישנה את המציאות וייענה בתעוזה לשיר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

לא יעזרו לנו כל המוחות האנליטיים, חובשי וחובשות הכומתות הצבאיות לצבעיהן, וחובשי וחובשות כובעי האקדמיה השחורים, וחובשי המגבעות הרבניות, והכיפות הסרוגות, וגלויי הראש, והמשוררים והמשוררות, והמפגינים והמפגינות הרושמים בשלטים אמיתות מוחלטות. העימותים המשוננים, המחפשים ראיה כי כל הבארות השלום סתמום פלשתים, או המציעים כנגד אלה ראיות שכל הבארות סתמו עבדי אברהם ויצחק ויעקב אבותינו, לא יעמדו לנו ולא יוכלו להביא לנו מזור, ואו נלך מפה כי המחר של החרב גם הוא נגמר, או לא נסמוך יותר על הנס ונקום לעשות מיד, בנחישות, בלי תירוצים, בלי סיבות טובות לדחות עוד ועוד וביוקר גדול, היום, לא מחר ולא מחרתיים, את מה שלא זכינו לעשות עוד תמול שלשום.