למרות התמיכה הרבה של מדינות ומנהיגים, ולמרות תמיכתה של ממשלת ישראל, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי, מדינה פלשתינית לא תקום בטווח הנראה לעין, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון מוסכם, בשלב זה.
נכון שערפאת הכריז כבר בזמנו בטוניס, במועצה הלאומית, על הקמת מדינה פלשתינית. ונכון שקיימת אפשרות שגם איסמעיל הניה יכריז על הקמת "מדינת" חמאסטן בעזה, ואבו מאזן יכריז על "מדינת פתחלנד" בגדה המערבית. ואולם "הכרזות עצמאות" שכאלה הן לא רציניות.
(א) הפלשתינים לא מסוגלים לגבש בתוכם ממשל מוסכם על כולם, שיהיה מוכן ומסוגל להסכים על פשרה טריטוריאלית עם ישראל ולשים קץ לסכסוך. הקרע האלים בין החמאס לפתח רק מעמיק.
(ב) ישראל לא מסוגלת (גם אם תרצה) לבצע פינוי המוני מרצון או בכוח של 100 אלף מתנחלים, "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף.
(ג) החמאס והאיסלאם הקיצוני השתלטו בפועל על הרחוב הפלשתיני, דבר שמונע כל הסכמה לפשרה ולקץ הסכסוך עם ישראל, כתנאי להקמת המדינה הפלשתינית.
(ד) רוב הציבור בישראל מתנגד לזכות השיבה ולנסיגה טוטלית לקווי 67'. אלה שני תנאים אולטימטיביים של הפלשתינים שמונעים כל פשרה וקץ הסכסוך.
(ה) החלטות ועידת פתח שהסתיימה לאחרונה בבית לחם, מצביעות פעם נוספת על הקצנה, במגמה להתחרות עם החמאס בעזה, דבר שימנע כל סיכוי לפשרה ולהסכם לשים קץ לסכסוך ולהקמת מדינה פלשתינית.
בנסיבות אלה צריך להשלים עם העובדה שלא נגיע לפשרה ולהסכם של שלום וביטחון לישראל, במקביל להקמת מדינה פלשתינית. כנראה שלסכסוך הקיים אין פתרון בשלב זה, למרות כל הוועידות והכוונות הטובות של המָשַאִים והמָתַנִים מאז אוסלו ועד אנאפוליס שנכשלו.
מותר לחתור ולחלום על שלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום של שלום וִירְטוּאָלִי על-פי כשלונות העבר.
