העיקר שאפשר לכנס מסיבת עיתונאים

לפני דיון בהיתכנות הפוליטית של "פתרון שתי המדינות" לסכסוך הישראלי-פלשתיני כפי שמציע ג'יי סטריט, כפי הנראה בהשפעת החזון האידילי של "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון", יש להתייחס למשמעות הביטחונית הברורה שיש לפתרון זה מבחינת ישראל. מדינה פלשתינית שתוקם על הגבעות המשקיפות על מדינת ישראל בגבולות שלפני 1967 – בכל מתווה שהוא, שיהיה אפילו מקובל רק בקושי על-ידי הפלשתינים המתונים ביותר – תחלוש למעשה על כל התשתיות החיוניות של מדינת ישראל, על מתקניה ועל ריכוזי האוכלוסיה העיקריים שלה במישור החוף. כל אלה, ללא יוצא מן הכלל, יהיו בטווח אמצעי הלחימה המצויים כיום באזור שהועבר לשליטת הפלשתינים.

אין מדובר כאן בעמדה פוליטית, אלא בתחזית הנגזרת מנתונים כמו גובה טופוגרפי ומרחק הגיאוגרפי. זוהי תחזית מאיימת, שאי-אפשר לפטור אותה כ"הפחדה של הימין", שכן היא מבוססת על תרחישים שכבר אירעו בגבולותיה של ישראל בצפון ובדרום. אלא שלאורך גבולה המזרחי, הריכוז של אזרחים פגיעים ושל מטרות בעלות חשיבות אסטרטגית הוא בעל השלכות הרבה יותר חמורות. בהקשר זה יש לזכור, כי ההינתקות מעזה העבירה לפלשתינים מסר, שמצידם לא נדרשים ויתורים בתמורה לויתורים שלנו, ושאם מתעמתים עם ישראל באופן נחרץ מספיק, היא מוותרת על הכל תמורת לא כלום. וכך, באופן מעשי, מתאיינים הסיכויים להסדר כלשהו הכולל התאמות ופשרה.

אבל גם אם יימצא מנהיג פלשתיני בעל מעמד, המוכן להסתכן בדלגיטימציה, בדמוניזציה ובמוות, ולהסכים להסדר "בוגדני" כזה עם הישות הציונית, הניסיון המצטבר משני העשורים שלאחר הסכמי אוסלו מלמד על קושי להשיג הסכם בר-אימות ואכיף, ואילו תחזית שקולה מחזקת את חוסר הסבירות שבהשגת הסכם בר-קיימא.

כפי שהוכיחה הנסיגה מעזה, ללא נוכחות קבועה של צה"ל בכל מקום, אין דרך להגביל את הזרמת הנשק ואמצעי הלחימה לאזורים שבשליטת הפלשתינים או להבטיח את כיבוד המגבלות שיוסכם עליהן בדבר נשק וכוחות לוחמים. יתר על כן, גם אם הכוחות הצבאיים הפלשתינים הרשמיים יכבדו את ההסכם, אין דרך להבטיח, שכוחות לוחמים בלתי רשמיים לא יפרו אותו.

אולם גם אם בניגוד לראיות המצטברות – אם אכן ניתן למצוא בצד הפלשתיני שותפים אמיתיים לשלום, שיסכימו ליישם את החזון של ג'יי סטריט בדבר "שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון" – כיצד ניתן להבטיח את המשך מחויבותם לו? נניח שג'יי סטריט יכול להסתמך על-כנותם של מנהיגים פלשתינים כמו סלאם פיאד ומחמוד עבאס, האם ניתן לבסס הצעה מרחיקת לכת כזאת מצד ישראל על אישים מסוימים, ששרידותם לאורך זמן מוטלת בספק, בלשון המעטה?

שינוי משטר, בהקשר הפלשתיני, כבר אינו אפשרות תאורטית – הוא התרחש בעזה! ומה אם יתרחש שוב ביהודה ושומרון, כפי שמזהירים מומחים רבים? ומה אם ה"מתונים" יפלו טרף לכדורו של מתנקש?

ומה יקרה אם יפלו למשכב? ומה אם בכל אחד מן התסריטים האפשריים ייפלו פירותיהם של הוויתורים הישראלים מרחיקי הלכת לידיו של משטר קיצוני שיחליף את אותם "מתונים"? מהי בדיוק התוכנית שמציע ג'יי סטריט למצב כזה?

הן מבצע "חומת מגן" והן מבצע "עופרת יצוקה" הראו, שכאשר ישראל מגיבה כדי להגן על אזרחיה מפני התקפות, אפילו אחרי איפוק קיצוני מצידה, התוצאה היא גינוי בינלאומי וקורבנות ישראלים. מדוע ג'יי סטריט מבקש ליצור תנאים שיביאו לכך שוב? וכיצד מציע הארגון לטפל בתוצאות של כישלון פתרונו? הרי אחרי ככלות הכל, תקווה לכך שסכנות לא יתממשו אינה מדיניות אחראית של התמודדות עמן.

אך גם אם יתברר – בניגוד לכל הסיכויים – כי הסדר פירוז בר-אימות, אכיף ובר-קיימא אכן ניתן להשגה, עדיין נותרות שאלות נוקבות: מי יהיה אחראי לביטחונה של מדינה פלשתינית מפורזת באזור העתיר ביותר בעולם באויבים? האם יהיו הפלשתינים רשאים לכרות בריתות הגנה עם מדינות אחרות – כמו אירן או סוריה? או שאולי צה"ל הוא שייקרא להקריב את חייליו להדיפת התקפות אפשריות על המדינה הפלשתינית המפורזת? מהי בדיוק עמדתו של ג'יי סטריט בעניין?

אם אין בכוונתו של ג'יי סטריט להתייחס לכל הנקודות הנזכרות, ולהציג תוכנית המתמודדת עם התרחישים שייווצרו במקרה של כישלון הפתרון המוצע – נראה כי הוא אכן מעמיד יהודים בסכנה.