מילה המצויה תחת שתי מערכות לשוניות בעלות היגיון פנימי עשויה להישמע אחרת, שונה, תחת כל מערכת. אותה מילה תעבור טרנספורמציה עד אשר מערכת אחת תכפה את כלליה ותסיר את חסותה של המערכת הקודמת. כיום ניתן לשמוע את צעירי ההיי-טק משוחחים בינם לבין עצמם ומשתמשים במושגים הבאים: לקנפג (configuration), לפבלש (publish), לדלט (delete), לקלז (close), לפנש (finish) ולנקסט (next).
כמו-כן, קיימות מילים באותה מערכת לשונית השייכות למשפחה אחת ובמעבר למשפחה שנייה תזכינה המילים לאותה טרנספורמציה של הסרת כללי המשפחה הקודמת והשתלטות כלליה של משפחה לשונית חדשה.
- משפחות לשוניות: שמות עצם, שמות פרטיים, פעלים.
נפנה למספר דוגמאות שתמחשנה את העיקרון. המושג הלועזי SMS הינו ראשי תיבות של Short Message Service. העברית ספחה אליה את ה-אס.אם.אס בקלות רבה משום דמיונה למושג אחר אס.או.אס, שנעשה שגור בפי כל. קליטתו של המושג נעשתה הדרגתית - תחילה השתמשו ב-"שלח לי אס.אם.אס" וברבות הימים "תסמס לי". על "תסמס" חלו כללי הטיית הפועל העברי. אסמס, תסמס, יסמס. SMS עבר טרנספורמציה וחלים עליו כללים של מערכת לשונית חדשה. קליטתו של המושג נעשתה מהירה משום היותו נטוע ב"שטח הפקר לשוני"; קרי, שטח בו הורחב תחום האדישות למילה הזרה עד כדי הטמעתה בתוך כלליה של העברית.
ניתן יהא, אם כך, לתארך את מוצאה של המילה על-פי גיל הדוברים. משל נקט הדובר בלשון פילוזופית, כאשר דיבר על הקשרים החימיים בין תלמידי הגימנזיום.
תפקסס, תטלפן, תבאס, תתחרפן - מלים שעטו על עצמן אדרות עבריות ומקבלות עליהן את כללי השפה העברית. אם יאמר אדם "אל תבּעס אותי" (בּ דגושה), יחשיד את עצמו שיודע את מקורה הערבי של המילה (בּ דגושה ועי"ן) ובעצם השתמש בה בעבר הרחוק בעת קליטתה אל השפה העברית. נוכל אם כך לנחש את גיל הדובר על-פי תצורתה של המילה. "אל תבעס אותי ואל תתקן אותי" (בחינת, אני יודע ערבית ויודע עברית. חזק לי יותר "תבעס" מאשר "תבאס").
העניין אינו פילוזופי (קל לי להדגיש את רומו של הדיון באות זי"ן מאשר באות סמ"ך. ואני אפילו מאריך יתר על המידה את ההברה "זו"). את החיבור הזה אפבלש לחברים בדמרקר בקינפוג שונה. אסביר להם שלעתים כדאי להותיר "שגיאה" ולהחיל עליה את כללי השפה. הנה למשל "טקס" שאינה מילה עברית, ראויה היא ל"טכס" מיוחד. האותיות טי"ת וקו"ף בשפות השמיות נחשבות ל"נחציות" - אותיות ששתיים או שלוש מערכות לועיות שותפות להפקתן (חיך, ענבל, לוע, שיניים, שפתיים). הקו"ף קודמת לטי"ת מבחינת מפגש ההגה עם העיצור ולכן יקשה על הדובר לומר תחילה טי"ת ואחריה קו"ף. שימוש במילה טקס נולד בקרב אלו שאינם מדגישים את האותיות הנחציות. מילון אבן שושן ומילונים אחרים מותירים את שתי המילים על כנן.
חיזוק לטענה קודמת נמצא ב"טיטוק השעון". או כל טיקטוק אחר. אין אפשרות להגות את המילה טיקטוק אם נוקטים לשון נחצית. לכן ניתן לתארך את המילה לתקופת האמנסיפציה, לתקופה של התעוררות לאומית, התעוררות הלשון ממרבציה הדתיים. אנו מוצאים אצל גנסין וולפובסקי טקטוקים רבים.
מי שכותב "טקס" מברווז אותי. מברווז? בבי"ת דגושה? כן! אולי בעתיד, לאחר שהמילה תעטה על עצמה את כללי הלשון, תהפוך הבי"ת הדגושה לבי"ת רכה משום שאינה נמצאת עתה בראש המילה.
בתחילת שנות השבעים. בלימודים האקדמיים היו המורים רגילים להשתמש במושג חדש - לכמת - בכ"ף דגושה. מיד היו מוסיפים "בכ"ף ולא בקו"ף וטי"ת" לא לקמט כי אם לכּמת. תצורה זו השתרשה בקרב סטטיסטיקאים וסוציולוגים כמותיים עד כי "לכמת בכ"ף" הפך למטבע לשון שלא חלו עליו כללי השפה העברית.
הדינאמיות של "מערכות סמלים" לשוניות נובעת מההקשרים הקונטקסטואלים אליהן מחוברות המילים. עלינו לבחון את הטרואר (בית הגידול) של המילה ולהכיר בשונות הלשונית מבלי להתבאס, להתבעס, או לכמת שגיאות לזולתנו.
דיון זה שייך לתחום של ה-Demarcation Dispute, תחום שטח ההפקר, תחום הרחבת האדישות של קליטת סמלים לשוניים אל תוך השפה. עתים יעמדו כנועים לשגיונות כללי השפה החדשה, עתים יכניעו אותה. הארכת הימים של הסמל המומר תלויה בתדירותו/נדירותו.
