בשומעי את מרבית הראיונות שעורכים עיתונאים אני שואל את עצמי: מדוע טרחתי להקשיב בכלל. האם לא חבל על הזמן. להלן מספר סיבות לכך.
הסיבה הראשונה הינה חולשת המראיינים כנגד מרואיין אסרטיבי. ראיונות, יותר משהינם כלי להבאת מידע חדש ומעניין לציבור, הם כלי להפצה נוספת של דעות המרואיין. מידע מעניין לציבור הינו לרוב מידע אותו אין המרואיין רוצה לחשוף, שהרי אם היה רוצה לחשוף כבר היה המידע מפורסם מזמן.
בהתמודדות בין מראיין הרוצה להביא מידע חדש ומעניין לבין מרואיין אסרטיבי, לרוב ידו של המרואיין על העליונה ובסופו של ראיון נשאלת השאלה האם השומע למד משהו חדש? האם השומע קיבל תשובות לשאלות, בעיקר אלו שהמרואיין לא מעוניין לענות עליהן (ומטבע הדברים הן המעניינות ביותר לשומע)?
הסיבה השנייה הינה חוסר מקצועיות של המראיינים. לא פעם המראיינים מציגים שאלות טריוויאליות ולא נראה כי השקיעו זמן ומאמץ ללמוד את חומר הרקע לעומקו. התוצאה הינה ראיונות שטחיים שאין בהם אלא חזרה על מידע שפורסם כבר.
סיבה נוספת היא מראיינים שעיקר מטרתם הוא הבאת האג'נדה שלהם לציבור והראיון הינו רק כלי. אם המרואיין הינו מהברנז'ה שלהם הוא יקבל זמן שידור חופשי להרצות את דעתו ללא כל הפרעה כמעט, בעוד שמרואיין "עוין" יקבל שניות מספר לענות על שאלה שהינה בעצם הרצאה...
עודף מידע לא רלוונטי הינו גם תופעה נפוצה בחדשות בטלוויזיה, ובעיקר כשיש אירוע ביטחוני או תאונה גדולה. תופעה נפוצה וקלוקלת היא פתיחת שידור רצוף לנושא הארוע, גם כשאין כל מידע חדש. אז נראה את הכתבים מראיינים אנשים שאין להם מידע לתרום - שרי ממשלה לדוגמה הממהרים להצטלם עם מכשירי קשר בידיהם כאילו הם מפקדי שטח (כנראה חסך משירות צבאי). נראה גם דקת צילום אחת המשודרת עשרות פעמים ברציפות, ואין בה אלא משום הגברת תחושת החרדה, לשם מה זה?
בארוע התאונה עם התיירים הישראלים שהיה בירדן לפני כשבועיים נחרדתי לחינם כאשר חברים שלי טיילו בפטרה באותו יום והטלוויזיה הציגה תמונות מעקבה סתם, וללא קשר לתאונה שאירעה מאות קילומטרים משם והפצועים פונו לעמאן.
האם עיתונאים הינם אכן בעלי מקצוע? הבה ונבחן זאת לפי מםפר קריטריונים מקובלים:
- לימודים מחייבים - אין, כל אדם יכול להיות עיתונאי ואין כל השכלה מחויבת.
- רשיון עיסוק - אין, תעודת עיתונאי אינה בגדר רשיון עיסוק אלא רק מאפשרת גישה לארועים ולמקומות המיועדים רק להם.
- שיטות וכללים מחייבים - אין. יקפצו ויאמרו כי יש תקנון אתיקה, ואכן יש תקנון ארוך ומפורט אך אליה וקוץ בה - אין אכיפה. אין יכולת אכיפה, שהרי מה השוט שיש בידי אגודת העיתונאים בהיעדר סמכות כלשהי? וכנראה אין גם כוונה, שמקריאת התקנון יוכח לכל קורא כי מוכרים לו עיתונאים רבים מפירי תקנון הממשיכים בכתיבה שנים רבות ללא הפרעה.
האם
"מועצת העיתונות" היא הגוף שיביא מזור לכל החוליים הנ"ל? כנראה שלא. מספיק שנקרא מי הם החברים במועצת העיתונות ונראה את הגופים העיתונאיים והמוסדות העוסקים בתקשורת, אך מי בולט בחסרונו? הציבור. ציבור צרכני התקשורת אינו מיוצג כלל במועצת העיתונות, וכל מועצה זו הינה בבחינת החתול השומר על השמנת.
מועצה ציבורית לתקשורת רעיון בוסר: הקמת מועצה ציבורית לתקשורת שתורכב מנציגי ציבור (תהליך הבחירה הינו נושא פתוח) ובתנאי שחבריה אינם ולא היו בשנים האחרונות עיתונאים או פעילים פוליטיים. בשלב ראשון תחבר מועצה זו תקנון אתיקה לעיתונאי מטעמה, ותעמיד למשפט ציבורי עיתונאים שיחרגו מכללי אתיקה זו. כמובן לא תהיה למועצה זו סמכות אכיפה כלשהי, וכוחה ייבנה מפרסום החלטותיה בציבור. ככל שייבנה אמון הציבור במועצה זו כך החלטות הגוף השיפוטי שבה יקבלו תהודה, וייבנה מידרג אמון לעיתונאים.
