הקורבנות נשארים מאחור

אדם שקרובו נרצח, כפי שתואר בחלקו הראשון של המאמר, נאלץ להתמודד עם בור שחור של כאב אינסופי בנשמה, כאב שאינו מתבטא במילים או בקטגוריות המושגים המוכרים לנו, אלא חורג מכל המוכר והידוע והצפוי - שכן רצח סתמי, שרירותי ואכזרי אינו יכול להיקלט בחושיו ובסיפור העולם של בן אנוש. החוויה כה מטלטלת - שהיא מובילה את הקורבנות לחוות תסמינים פיזיים ונפשיים, להתנסות ביגון אשר מעביר אותם על דעתם. אם לא די בהלם ממעשהו של הרוצח, המדינה כמו עומדת יותר לצד הרוצחים מאשר לצד קורבנותיהם, לפחות ככל שמדובר בהליך השיקום. מערכת בתי הסוהר משקמת את הרוצחים, המערכת הפלילית מספקת להם סניגורים, אולם קולם של הקורבנות מודר מן השיח המשפטי הפלילי ומן ההליך הפלילי עצמו.

עופר דמתי, אשר אחותו המנוחה איילה דמתי הופטמן נרצחה במכות פטיש על-ידי הגרוש שלה, מתאר כיצד לאחר רציחתה של איילה, כשהוא במצב נפשי קשה מנשוא, נאלץ - הוא שעד אז היה רווק חסר דאגות בן 31 - להיות אב לבנותיה וגם להוריהם המשותפים שלא יכלו לתפקד. הוא התפטר ממשרה אחת מתוך שתיים שנשא בהן בכדי לגדל את הילדות, וזאת כשהוא במצב נפשי קשה מנשוא - בתוך כך לא היו לו את הכוחות הנפשיים להיות מעורב ופעיל בנעשה במשפט. גם כשכן אגר את הכוחות והביע את עמדתו בנוגע לעסקת הטיעון, לא התחשבו בה. פה יסבור הקורא כי הפרקליטות פנתה לעסקת הטיעון משום שלא היו בידיה די ראיות ועל כן, לא הייתה בידיה כל ברירה אחרת, אך זו טעות. מסתבר שבידי הפרקליטות היו די ראיות, ובכל זאת "בית המשפט רצה לעבוד כמה שפחות", לדברי עופר. נתנו לרוצח עשר שנים, הגם שהרוצח עצמו התקשר לאחר ביצוע הרצח והודה בקיומו של הרצח. בית המשפט זקף לזכותו של הרוצח את ההתקשרות למשטרה, מה שמדגים את זילות ערך החיים במדינת ישראל. רצחת, אך התקשרת מיד לאחר מכן והודית, ועל כך לכאורה מגיע לך פרס גדול, ולבני משפחת הקורבן עונש כבד מנשוא של הותרתם בתחושה שהם והכאב שלהם אינם חשובים דיים מכדי שיקבלו ביטוי הולם בגזר הדין.

ככתבת שסיקרה לא פעם אירועים משפטיים, אני לא יכולה שלא להיזכר במספר כנסים של הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין אשר אותם סיקרתי, ובהם טענו נציגי הסניגוריה הציבורית כי הפרקליטות עורכת עסקות טיעון רבות מדי.

טענותיהם של הסניגורים הפליליים הושמעו בחלל האוויר ברגש רב, וניכר בהם כי הם כואבים את אותם לקוחות שלהם, חפים מפשע, אשר נכלאו לתקופות מאסר במסגרת עסקות טיעון, אך ורק משום שהפרקליטות איימה עליהם כי אם יסרבו לחתום על עסקת הטיעון, הם יהיו צפויים להליך פלילי קשה וארוך שבסופו ייתכן שלא בהכרח ייצאו זכאים בדין. אני שואלת את עצמי מה מתרחש פה - האם הפרקליטות היא לרעת הקורבנות, או שמא לרעת הנאשמים? אם אצרף את סיפוריהן של משפחות קורבנות הנרצחים לסיפורים (במסגרות אחרות) להם האזנתי, של סניגוריהם של הנאשמים, אני יכולה להסיק אך ורק מסקנה אחת - הפרקליטות היא בעד עצמה. היא רוצה לסגור עסקות טיעון בכדי להדביק הספקים שבטח הוכתבו לה על-ידי המנהל הארגוני של הפרקליטות, שביקש X הרשעות, או X עסקות טיעון, או X תיקים סגורים, ואני אבאר את השערתי.

במאמר שכתב עו"ד יובל אלבשן לגליון כתב העת 'עלי משפט' אשר הוקדש לראיונות עם שופטים עליונים לשעבר ("מבית המשפט לבית השופטים - האנשה השיפוטית כחלק מהפרטת השפיטה בישראל") הוא קונן על הטכנוקרטיזציה של מלאכת השיפוט ועל ה'התיעלותיזציה' שלה - שופטים נדרשים לספק פסקי דין על פס יצור, כאילו היו אלו מוצרים אשר צריך לייצר. דומה כי במסגרת מגמות ההפרטה, הלך רוח דומה מרחף מעל פני עבודת הפרקליטות - ניתן להניח שבעידן שבו 'יעילות' הינה שם המשחק, תחת ערכיות, פרקליטות המדינה ממהרת לסמן V על ה-check list שלה - בין אם מדובר ב-check list של עסקות טיעון לרעת נאשמים חפים מפשע ובין אם מדובר ב-check list של עסקות טיעון לטובתם של אשמים ולרעתם של הקורבנות.

אם אני מצרפת אחד לאחד את הרשמים שקיבלתי כשביקרתי בכנסים שבהם שפכה הסניגוריה הציבורית קיתונות של רותחין על הפרקליטות, עם תלונותיהם של הקורבנות על קלות-היד על ההדק בעסקות טיעון המוציאות אשמים ברציחות מחרידות בעונשים מגוחכים, אני מגיעה אך ורק למסקנה אחת - הפרקליטות רוצה לעבוד על סרט נע, היא אימצה קודי עבודה של התייעלות ו"הספקים" ו"יעדים", אשר לקוחים מתוך עולם השיווק, הכלכלה והניהול, תוך שהיא שכחה את הערכים - לזכות את החפים ולהעניש את האשמים. לצורך כך יש לעבוד, לעיתים תוך חריגה ממסגרת ה-X תיקים ב-Y זמן - יש להעלות עולה למולך הצדק ולא למולך היעילות.

השערה זו נובעת גם מההליכים העוברים על החברה, שבה תהליכים הקשורים במטרות ערכיות מוכנסים לסד ההתייעלות, תוך שהעולם נראה מבעד לחור של גרוש ההתייעלות ו"השגת היעדים". דומה כי רוחו של אלון גל וכל מה שהוא, וגל ה-coaching ששטף אותנו מסמל-הישגיות והתייעלות - חילחלה גם למקומות שבהם יעילות ו"עמידה ביעדים", היא אבן נגף.

אילנה חג'ג', אמו של רז חג'ג', אשר נרצח ב-29.10.07 בהרצליה על-ידי נער בן 17 בדקירת סכין בליבו במהלך קטטה, מאוששת השערה זו שלי: "היינו שמחים לא להיות צד בעניין, הייתי שמחה להיות בבית ולדעת שייעשה צדק, אבל אני, לצערי הרב, מלווה שנתיים את המשפט, ואני כל הזמן בבית המשפט, ואם אני לא שם הייתה עסקת טיעון, כי לפרקליטות אין זמן, יש להם מיליון תיקים".