לשונו המופקרת של הדיוט

השתלחותו הנבזית של שר האוצר, יובל שטייניץ, בבתי המשפט היא עליית-מדרגה נוספת ב"עליהום" שכבר הכריזו עליהם לפניו שר המשפטים בהווה, יעקב נאמן, וקודמו בעבר, דניאל פרידמן. ובכל זאת, יש בינו לבין השניים בטריומווירט הבדל תהומי: בעוד שנאמן ופרידמן הם משפטנים לכל דבר - שטייניץ הוא, פשוט, הדיוט, בלשון המעטה, אם לא למעלה מזה, בשינוי של אות אחת.

יובל שטייניץ, עם מינוי אומלל שאיננו במקומו, הוא האדם האחרון שראוי להטיף מוסר כלכלי למערכת המשפט. והרי אסור לשכוח שהאיש המופקד על משק הכספים של המדינה בכלל איננו כלכלן, ובקושי מסוגל לתפקד בדלת-אמותיו באוצר ללא סינורו של אדונו, ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

ודוווקא משום שאיננו כלכלן, אין לו גם שום זכות להלין על המערכת הכספית, לא כל שכן על המערכת המשפטית, שהוא רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב.

מנגנון החושך

בביקורתו שלוחת הרסן על מערכת המשפט הרשה לעצמו שטייניץ לכנות אותה "גורם בזבזני", שמביא לבזבוז מיליארדים מקופת המדינה. הוא רק שכח שבזבוזי הכספים הגדולים ניכרים דווקא בישיבות הממשלה, בתקציבים האסטרונומיים של משרדים מלאכותיים ללא תיק, שאינם אלא גירוד-ביצים לשמו של הסכם קואליציוני-אימפוטנטי.

מעבר לכך לא מסוגל בכלל שטייניץ להתמודד עניינית עם תפקידו של בית משפט, משום שאיננו מודע בכלל לאלף-בית שלו. אילו היה לשר האוצר שמץ של מושג, מן הסתם היה יודע שעל בית המשפט במדינה דמוקרטית מוטל להפעיל ביקורת חוקתית, לבצע פיקוח מנהלי על החלטות הממשלה ולפרש חוקים ותקנות. את שלושת אלה, הזרים לו כל-כך, הוא מבקש, כמו מוריו, נאמן ופרידמן, ליטול ממנו להותיר אותו משותק וחסר כל יכולת לתפקד. את ה"הפקרות" שהוא מייחס לבג"צ, הוא יכול רק לייחס לעצמו וללשונו המורעלת.

ה"פרידמניזם" המופקפק, שדבק בשטייניץ, יכול רק להתפרש כתסכול מובהק על חוסר הידע האלמנטרי שלו לתפקד כשר אוצר עצמאי ועל אי-הבנתו את משמעותה של מערכת משפטית במדינה דמוקרטית. אז במקום להצר את צעדיה של הרשות השופטת בכלל, ושל בג"צ בפרט, ראוי להצר את צעדיו שלו בעצמו ולקרוא תיגר על מנגנון החושך שהוא מבקש לכונן - כמה אירוני - דווקא בחג האורים.