אגודת העיתונאים בירושלים החליטה השבוע לחזק את ידיה של ד"ר
אילנה דיין ושל צוות תוכנית התחקירים "עובדה" - חרף פסק הדין של כב' השופט
נעם סולברג שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 7 לדצמבר. הדי פסק הדין הזה ממלאים את השיח הציבורי - ובצדק. הוא מחייב דיון נוסף. אי-אפשר ולא צריך להתעלם ממנו.
מאחר שיש לי יד בהחלטה הזאת אני רוצה לנמק אותה. היא אינה מבטאת התייצבות מוכנית, אוטומטית, של היוניון העיתונאי במעגל החמים של מדורת הברנז'ה.
בפסק הדין הדקדקן של כב' השופט על 39,169 המילים שבו יש בהחלט פיסקאות הראויות לעיון חוזר והפקת לקחים של כל מי שעוסק בתקשורת. בכמה מהן יש הבנה לשיטות עריכה מקצועית העוסקת בניסיון לקחת רסיסי חיים מצולמים, משודרים או כתובים ולהפוך אותם לתמונת מציאות משמעותית.
הפרשה, שהסתיימה נכון לעכשיו בניצחונו של סרן ר' - שיפוצה על-פי פסק הדין בסכום של 300 אלף שקלים על פגיעה בנכסי המוניטין שלו - עסקה בילדה פלשתינית כבת 14, אימאן אל-האמס, שנקלעה לשטח אסור בכניסה במוצב באזור רפיח. נפתחה לעברה אש והיא נהרגה. בוצע "וידוא הריגה" או "ניטרול סיכון". כל צד במשפט הזה השתמש לכל אורך הדיונים בשפה משלו.
נמצאו בפסק הדין הערות שכל עורך מקצועי יכול לכבד וללמוד מהן - כמו הצורך להעיר את תשומת ליבו של הצופה כי קטעי צילום ממסיבה באותה יחידה אומללה לא צולמו מיד בסמוך לאירוע הקשה שהיה נושא הכתבה. אך הכתבה כמכלול הביאה תמונת מצב על היחסים ועל הנורמות בתוך יחידה צבאית של כולנו. תמונה שיש בה עניין לציבור ללא קשר להשקפותיו הפוליטיות. תומכי ארץ ישראל השלמה - ומתנגדי הכיבוש גם יחד.
פסק הדין בשורה התחתונה שלו הוא נזיפה קשה לתקשורת החוקרת. על דרך העריכה. על עיתוי השידור. על אי-המתנה לדבר הרשויות.
עיתונאים לא יצדיעו לפסק הדין מפני שהוא מנסה לפרק לגורמיה תמונת מצב בשלוש שפות שונות. הצבאית. המשפטית. העיתונאית. וגם בשפתו של האדם הסביר הצופה בתוכנית טלוויזיה בפריים טיים. אך לכל אחת מן השפות עולם מושגים משלה. דרכי חשיבה ומבחנים משלה. למדתי את ההבדל כבר בשנה הראשונה ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בקמפוס הר הצופים חשבתי משפטית. בקמפוס גבעת רם בו שכנו משרדי ביטאון הסטודנטים אותו ערכתי - חשבתי עיתונאית.
החשיבה המשפטית בנויה על השוואת והחלת סעיפי חוק ותקדימי פסיקה על שרשרת עובדות שאירעו במציאות - והוכחתן. החשיבה המשפטית מבקשת לדעת מה מתאים למה.
היא בנויה על תבניות קבועות מראש.
החשיבה העיתונאית בנויה על בחירה. על נטילת והעצמת אירוע אחד. סיפור של אדם אחד. קוד אחד. משפט אחד או צילום אחד -והמחשתם לכדי הסבר. לראי המוצב בפני הקורא או הצופה. לא תמיד ראי שלם - אך ראי השואף להיות אמין.
בשפה המשפטית ובכתבי בית דין - כפי שלומד כל קורא של פסק הדין המנומק שכתב כב' השופט סולברג - אין מגבלות על מספר המילים. בשפה העיתונאית אתה מדבר בקצרה ובהעצמת תכנים - לא על-חשבון דיוק ואמינות - או שאתה מדבר אל עצמך. בעולם המשפטי אתה לעולם נע במתחם ממוסד. ממתין להליך מסודר לפני שתפצה את פיך. כבול בתאריכים ומקבל רשות לדבר כדי להציג מסמכים ועדויות. דבר הרשויות תחילה. בעולם העיתונאי אינך ממתין לרשויות. אתה אמור להגיע ראשון. לקבל חומר בלעדי שיש (תמיד) מי שאינו רוצה בחשיפתו. לארוז אותו בדרך קליטה ומובנת - ולחשוף אותו בעוצמה לפני שתוקדם על-ידי אחרים.
בפרשה זאת, כב' השופט השתמש במבחן המשפטי הידוע כמבחן האדם הסביר. השאלה שהציב לעצמו ולקהילת התקשורת הייתה מה המסר שהצופה הסביר קלט לאחר שצפה בכתבת התחקיר הטלוויזיונית - ומה היה המתאם בין המסר הזה לבין המציאות. לדעת כב' השופט נכשלה התוכנית בהבאת תמונה של מציאות אמת והכשל טמון - בין היתר - בצורך לבצע העצמה. כב' השופט ניסה להיכנס לנעליו של הצופה הסביר והגיע למסקנות שאליהן הגיע. הוא החיל חשיבה משפטית על פרקטיקה עיתונאית.
המבחן העיתונאי - מבחן העורך הסביר - שונה. העורך הסביר, אם היו בידיו חומרי הגלם, העדויות והקלטות והצילומים שהיו בידי מערכת "עובדה" - היה הולך במתווה שלה. ולא שהחומר נקי משגיאות עריכה. אלא שאלה אינן מצדיקות לעניות דעתנו - בכל הכבוד - פסק דין המפנה אצבע מאשימה ושואפת לרסן אל מקצוע העיתונות. בעיקר - אל העיתונות החוקרת. כן, עיתונות היא מקצוע חופשי בנשמתו - אך לא נטול עקרונות וכללי יסוד מחייבים.
סרן ר' זוכה בבית דין צבאי והוחזר לתפקיד פיקודי. אך אין עורך ראוי לשמו שלא יראה באמירתו של סרן ר' לפיקודיו
"כאן קודקוד, כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו. עבור" - משפט שהוא נורה אדומה. נורה שחובה להביאה לידיעת הציבור. על המשפט הזה- בכל הקשריו- תלוי ועומד עולם של ערכים - או היעדרם. על המשפט הזה עמדה זכות הקיום של הכתבה כולה.
על פיסקה אחת של כב' השופט אין חולק. וזאת היא.
"מהי אמת המידה לעריכה ראויה ולגיטימית, והיכן עובר הגבול בינה לבין זיוף ועריכה מגמתית? התשובה לכך היא חדה ופשוטה: הצגת החומר באופן שבו הצופה הסביר מקבל תמונה אמיתית על אודות האירועים היא עריכה ראויה; והצגת החומר באופן שהצופה הסביר קולט תמונה שאינה תואמת את פני המציאות לגבי האירועים, היא עריכה פסולה".
וגם על משפט אחד של ד"ר אילנה דיין אין מחלוקת.
"האילוצים על עיתונאי הם בעצם שלושה: לדבר אמת, לוודא שהוא מביא תמונה מדויקת ולאזן את התמונה, ולהביא אותה בהקשרהּ. האילוצים האלה קיימים בכל כתבה, בכל דבר שאתה עושה". הצופה סולברג סבור כי היא נכשלה.
אין לבצע "עליהום" תקשורתי נגד כב' השופט סולברג על מאמץ ראוי ויסודי לחשוב משפטית ועיתונאית גם יחד. אלא שבמבחן התוצאה - המאמץ לא תמיד צלח.
יהיה זה בית המשפט העליון - בשלב הערעור אם יוגש - שיקבע האם השופט סולברג הוא הצופה הסביר - והאם מבחן הצופה הסביר על-פי כב' השופט - גובר על מבחן העורך הסביר של אלה שבילו ליד שולחן עריכה את השנים שהוא עשה באולמות בית המשפט.
